חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי סנהדרין ט:א:ב
Chiddushei Ridbaz on Yerushalmi Sanhedrin 9:1:2 (Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:2) · חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי סנהדרין · free full Hebrew text
Open in the reader →תמן תנינן נושאין על האנוסה כיני מתניתא נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה אנס אשה מותר באמה פיתה אשה מותר בבתה האונס והמפתה על הנשואה חייב א"ר יוחנן דרך נישואין שנו נשא אשה ואח"כ אנס את אמה כו'. פי' משום דבמתניתן גרסינן נושאין על האנוסה ועל המפותה בלשון על וכן בסיפא נקט גם כן בלשון על האונס והמפתה על הנשואה והיכי משכח"ל לשון על דלשון על מורה דעדיין הוא נושא את אשתו ואח"כ אנס את בתה עליה כמו מלשון נושא אשה על אשתו פי' דמחזיק עדיין את אשתו ונושא אחרת עלי'. וא"כ בשלמא בסיפא שפיר שייך הלשון דעל כלומר דאנס ופיתה על אשתו בשעה שעדיין נושא ומחזיק את אשתו אנס בתה עלי' משא"כ ברישא לשון על האנוסה ועל המפותה קשה דמשמע דאנוסה ומפותה אשתו היא ונשא בתה עלי' בתמי' והאיך שייך לשון על הא אנס אותה פעם אחת או כמה פעמים ואחר האונס והפתוי הרי היא כנכרית אצלו והאיך שייך לשון על דנשא בתה או אמה עלי'. וע"כ אמר כיני מתניתא נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה לא בלשון על אלא בלשון אחר פי' אנס אשה נושא אח"כ אמה וכדמסיק אנס אשה מותר באמה פיתה אשה מותר בבתה האונס והמפתה על הנשואה חייב. פי' אבל בסיפא גרסי' שפיר על וס"ל דדווקא על אז חייב אבל לאחר שמתה אשתו אינו חייב שריפה על אמה או על בתה וכמו שמבואר בסוף הסוגיא דס"ל דדווקא כשאנס או פיתה על אשתו בחיי אשתו אבל אם מתה או נתגרשה אשתו אז אינו חייב שריפה על אמה. וע"ז קאמר ר' יוחנן דאינו כן דעל דתני במתניתן לאו דוקא וכיני מתניתא למתניתא בסיפא כמו דכיני למתניתא ברישא כדמסיק נשא אשה ואח"כ אנס את אמה חייב נשא אשה ואח"כ פיתה את בתה חייב פי' לא תימר דאינו חייב אלא כשאנס ופיתה על אשתו ז"א דאפילו לאח"כ נמי חייב דאפילו לא אנס ופיתה על אשתו אלא נשא אשה ואח"כ אנס את אמה ולא עלי' נמי חייב והא דקתני על הנשואה פי' דרך נישואין שלו והנפ"מ בין רישא לסיפא היא דברישא נושא על האנוסה ובסיפא אנס על הנשואה. ועל דרישא ועל דסיפא חדא היא דפירושו לאח"כ ותיבת על האנוסה ועל המפותה או על הנשואה הוא לאו דתיבת על מורה דעדיין היא אנוסה ועדיין היא נשואה אלא כונת על הוא מורה על איזה דרך הוי לי' בהאשה על דרך אונס ופתוי או על דרך נישואין. ובזה יתבאר הא דגרסינן בסמוך כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא. בכולהון כתיב שכיבה וכאן כתיב לקיחה ללמדך לעולם אינו חייב על השני' עד שתהא הראשונה זקוקה לו פי' דתהא עדיין לקוחה לו האשה ואז חייב שריפה כשפיתה את אמה אבל אם מתה או נתגרשה אז פטור משריפה [עיי' במס' סנהדרין דף ע"ו גבי חמותו לאחר מיתת אשתו דאינו בשריפה ושם יליף מאותו ואתהן והכא יליף ממה דמפיק מלשון שכיבה ללשון לקיחה דללמדך בא דאינו חייב רק דווקא כשהיא לקוחה אבל כשאינה זקוקה לו אפילו שהיא בחיים כגון נתגרשה נמי אינו חייב] ופריך או אינו אלא דרך נישואין פי' לאו דלשון לקיחה מורה דאינו חייב עד שתהא עדיין לקוחה ז"א דמנ"ל דצריך דתהיה עדיין לקוחה דילמא א"צ אלא דתהי' דרך נישואין ואי כתב איש אשר ישכב את אשה ואת אמה וגו' הוא"מ דאפי' דרך שכיבה כגון שפיתה את אשה ואחר כך פיתה אמה חייב. ע"כ כתב אשר יקח ללמדך דאינו חייב אלא כשנשא הראשונה דרך נישואין ולא כשפיתה. אבל מנ"ל דצריכה להיות עדיין זקוקה לו. ז"א אלא דהעיקר בא ללמדינו דאינו חייב אלא א"כ הראשונה היתה בדרך נישואין ואפילו כשמתה או גירשה אחר כך חייב ג"כ [ופי' דרך נישואין כמו דרך נישואין דגרסינן ברישא] ע"ז משני דז"א דללמדך דצריכה הראשונ' להיות בדרך נישואין לא צריך לאשמועינן כיון דהכתוב כתיב בפ' עריות וכבר למדנו שאין קידושין בעריות לעיל בפ' י' ה"ה ילפינן דבפרשת עריות לא תפסי קידושין. וע"כ אינה נכתב בפ' עריות אלא א"כ לא תפסי בה קידושין ולא משכח"ל קידושין בעריות לעולם. וזה כבר למדנו וא"כ למה לן לשון קיחה ללמדך דאינו חייב עד שתהי' הראשונה בדרך נישואין ולא בדרך פתוי דבל"ז הא"מ דאפילו אם פיתה אשה ואח"כ אמה הוי ערוה וחייב דז"א דהאיך הוי אמינא כן. דזה הוי ערוה וא"כ יהי' ערוה בפ' עריות והי' בה תפיסת קידושין וזה אי אפשר דכבר למדנו שאין קידושין בעריות וע"כ כיון דנכתב בפ' עריות ממילא ידעינן דע"כ הראשונה בדרך נישואין וע"כ הוי השני' ערוה דאין קידושין תופסין בה וא"כ ל"ל דלשון קיחה בא ללמד לן דהראשונה היא בדרך נישואין דז"א דכבר למדנו שבעריות אין קידושין דאין תפסי קידושין והוי ערוה וממילא בע"כ הוי הראשונה בדרך נישואין דאל"כ הי' קידושין בעריות אלא ע"כ דלשון קיחה בא ללמד שתהא עדיין וצריכה הראשונה להיות זקוקה לו. ופריך והא כתיב לא יקח איש את אשת אביו פי' גם שם קשה למה כתיב בלשון לקיחה ולא בלשון שכיבה ומה בא ללמדינו שם בלשון לקיחה ולמה לא כתב שם שכיבה. ומשני בא להודיעך שהי' מותר בה עד שלא נישאת לאביו. פי' דבל"ז הא"מ דאינו אסור רק בשנולד לאחר שנשא אביו אשה אבל אם אביו נשאה אח"כ כיון שהיה מותר בה מתחלה מותר אח"כ ולא דמי לדודתו וכלתו דכתיב לשון שכיבה דהתם ליכא למטעי משא"כ כאן וכן מסיק על אשת אחיו דה"א דהיתה מעולם אשת אחיו. וכן גבי אחות אשה הא"מ דהיתה מעולם אחות אשתו ונולדה אחר שנשא אשתו על כן קמשמע לן לשון לקיחה ללמדך שהי' לו בה ליקוחין מתחלה: