חידושי רידב"ז על תלמוד ירושלמי נזיר ט:א:ה

פשיטא דא מילתא ניטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה. פי' דקאי אדלעיל אע"ג דמיבעיא לן בשכפפו רבו ונטמא אם מביא קרבן טומאה בעודו עבד אבל פשיטא דא מילתא שמביא הקרבן טומאה כשיצא לחירות אפילו אם ת"ל דבעודו עבד פטור אבל כשהוא ב"ח חייב להביא קרבן הזה ופריך הגמ' מאי קמ"ל הא זה הוי במשנה דידן מפורש דגרסינן היפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו הרי מפורש דכשיצא לחירות משלים נזירותו וצריך לנהוג אח"כ נזירות ואם כן מאי נ"מ בין נזירות דטהרה לנזירות דטומאה ומאי קמ"ל דבנטמא ויצא לחירות מביא קרבן טומאה ומסיק ואזיל מהו בשכפפו רבו או בשלא כפפו רבו פי' דמה מיירי מתני' דתני הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו אם בשכפפו או בשלא כפפו אין תימר בשכפפו מביא קרבן טומאה פי' איך תימר דתני התנא דבשכפפו רבו והיה פטור מסדר הנזירות בעודנו עבד יעשה סדר הנזירות בשיצא לחירות א"כ פשיטא דמביא קרבן טומאה ומאי מחדש הגמ' בזה הא מתני' היא אין תימר בשלא כפפו' רבו ישלים כל זמן שהוא תחתיו פי' למה תני במתניתין דישלים נזירותו כשיצא לחירות וכי מי עכבו לעשות סדר נזירותו בעודו תחתיו בשלמא הא ניחא אם היה מוקי המתניתין בשלא כפפו דאז היה חיוב נזירות עליו אפילו בעודו עבד ע"כ צריך כשיצא לחירות להשלים אז שפיר קמ"ל דבנטמא צריך להשלים כשיצא לחירות אפילו כשכפפו ולא שייך קרבן טומאה כדמיבעיא לעיל לחד צד איבעיא דאינו מביא קרבן טומאה בעודנו עבד וע"כ קמ"ל דאף דבעודנו עבד מיבעיא לן אם מביא קרבן טומאה אבל פשיטא דא מילתא כשנשתחרר מביא קרבן טומאה וממתניתין אין ראיה דמיירי בשלא כפפו וע"כ שפיר קמ"ל אבל הא קשיא אי בלא כפפו יביא כ"ז שהוא תחתיו וע"כ דמיירי מתניתין נמי בשכפפו ע"ז אמר ר' יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תפקע כו' פי' דע"כ מתניתין מיירי כשכפפו רבו ואע"פ שהיה פטור לעשות בעודו עבד עכ"ז משלים כשיצא לחירות [כדפי' רש"י ז"ל מתחיל למנות מחדש עיי"ש] ואי דע"כ מיירי מתניתין שכפפו רבו ולא היה יכול להשלים לגמרי סדר נזירות ומשלים כשיוצא לחירות א"כ קשה מאי קמ"ל בנזירות דטומאה ז"א דהא בשכפפו רבו והיה פטור אז והיה המנין נזירות בשעת פטור צריך מנין חדש לאחר שיצא לחירות ומה שמנה בעודו עבד לא נכנס במנין וע"כ שלא תימר אף בנזירות טומאה כן הואיל ויצא לחירות תיפקע ממנו נזירות בטומאה כמו הנזירות דטהרה ולא מצטרף נזירות דעבדות לנזירות דב"ח דכב' גופים חשיבי לפום כן צריך מימר מונה לנזירות בטומאה פי' דקמ"ל דעולה למנין הימים שמנה לנזירות בטומאה ומזה הוא שורש חזק שיצא להרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ב מה' נזיר הי"ט וז"ל נזר והשלים נזירותו וגילח ולא ידע רבו ואח"כ יצא לחירות ה"ז יצא ידי נדרו אבל אם נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו נטמא ואח"כ יצא לחירות מונה משעה שנטמא עכ"ל ז"ל וכתב הראב"ד ז"ל על בבא דנדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו א"א אין לזה שורש אלא בשכפפו רבו כו' עי' בכ"מ ז"ל שמפרש דעת הראב"ד ז"ל דה"ק אין לזה שורש אלא באחד משתי פנים או שכפאו רבו או בשלא כפאו רבו ומאי לא יצא לאו למימרא שלא עלו הימים שנזהר בנזירותו אלא היינו לומר שלא יצא עד שיביא קרבנותיו ויגלח כו' עב"ל ז"ל ופשוט הדבר שמחולקין בגי' התוספתא בסוף מס' נזיר דגרסינן שם בנוסח הדפוס נזר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא ובנוסח כ"י גרסינן צריך לגלח עיי"ש ומהך סוגיא מוכח כשיטת הרמב"ם ז"ל דע"כ מיירי מתניתין בשכפאו רבו ולא היה צריך לנהוג נזירות בעודו עבד ומ"מ מחויב לנהוג נזירות בשיצא לחירות א"כ קשה מאי קמ"ל בהא דקאמר באם שצריך להביא קרבן טומאה בעודו עבד מיבעיא לן בשכפאו רבו ואבל פשיטא דא דכשיצא לחירות דצריך להביא קרבן טומאה מאי קמ"ל הא בפירוש תנינן כן במתני' אפילו כשכפאו רבו ופטור מנזירות ובקרבנות נזירות בעודנו עבד מ"מ מחויב הוא להנהיג נזירות וקרבנות נזירות כשיצא לחירות ע"ז משני דקמ"ל דלא תימר דנזירות דטומאה דמי לנזירות דטהרה וכמו בנזירות דטהרה נפקע ממנו ימים שמנה בעודו עבד וצריך להנהיג ולמנות מחדש. כמו כן בנזירות דטומאה ע"ז קמ"ל דמונה לנזירות בטומאה ועיקר דקמ"ל דבטומאה עולה למנין א"כ מוכח פיסקא דהרמב"ם ז"ל דבנזירות דטומאה מונה משעה שנטמא אבל בנזירות דטהרה צריך למנין חדש והרמב"ם ז"ל מיירי נמי בשכפפו רבו כדמשמע מלשונו. נזר והשלים נזירותו וגילח ולא ידעו רבו ואח"כ יצא לחירות ה"ז יצא ידי נדרו אבל אם נדר ולא גילח כו' ומדכתב ולא ידעו רבו ולמה לא נקט ולא כפפו רבו אלא ודאי מיירי נמי בשכפפו רבו אך הוא השלים נזירותו וגילח ורבו לא ידע מזה ע"כ אם לא השלים ולא גילח. וכשיצא לחירות החוב מוטל עליו אין יכול להוציא ידי חובו במנין שמנה בעת פטור וכן כתב הטו"א ז"ל במס' ר"ה דף כ"ח דאם עשה המצוה בשעת פטור לא יצא ידי חובו על שעת חיוב ומביא ראיה מחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא וכתב שכל שכן הוא אם תקע בעודו עבד ונשתחרר דלא יצא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ומבואר בחידושינו בע"ה יתברך במסכת חגיגה פ"ק דז"א דמוכח בפירוש בירושלמי במס' פסחים פ"ח וברמב"ם ז"ל דאם עשה המצוה בעת פטור פטור אח"כ בעת חיוב ומבואר מאד שם בע"ה דהנ"מ כשעשה המצוה בשעת פטור אמרינן דבעת חיוב לא נתחייב כלל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בקטן שעשה פסח ראשון ונתגדל בשני אמרינן דלא נתחייב כלל בשני ואינו בתורת יצא י"ח בפסח ראשון ז"א דהא דרבנן אינו מוציא דאורייתא וכ"ש שעת פטור אינו מוציא שעת חיוב והנ"מ כשחשבינן ליה לבעל חיוב רק שצריך לצאת במה שעשה בראשונה ע"ז אמרינן דלא יצא י"ח אבל קטן שעשה פסח ראשון ונתגדל בשני אמרינן דלא חל עליו החיוב כלל בשני אבל אם היה חייב והוא צריך לצאת פשיטא דלא יצא במה שעשה בעת פטור כדעת הטו"א ז"ל הנ"ל והילכך אם כפפו רבו והוא נהג נזירות ולא גילח ורבו לא ידע בו ונשתחרר אח"כ כיון דהוי עליו עדיין החיוב דנזירות וצריך לפטור כמה ימים ממנין נזירות של שעת עבדות שעת הפטור אינו יכול לצאת ידי חוב בזה כמו תקע כשהוא עבד ונשתחרר משא"כ אם נהג נזירות כשהוא עבד והשלים וגילח ואתה רוצה לחייבו מחדש השתא כשנשתחרר ז"א כיון שעשאה בשלימות כשהוא בר פטור לא נתחייב השתא כמו בקטן שעשה פסח ראשון ונתגדל בשני דפטור מפסח שני ולאו בתורת יצא ידי חובו ז"א אלא בתורת פטור וה"נ הוי בתורת פטור ופטור מנזירות כשנשתחרר משא"כ בכפפו ונטמא לענין מנין נזירות דטומאה שפיר חשיב מנין מיום שנטמא וקמ"ל דכשנשתחרר מביא רק הקרבן טומאה לבד ולא בעי מנין חדש אלא מנין הראשון פוטר ודוק: