חידושי רמב"ן על שבת פג:

ישנה לאברים או אינה לאברים. נ"ל דלענין טומא' קא מבעי' לי' וכשנשתברה מאיליה ודאי כה"ג אסורה דקיי'ל (ע"ז כט:) ע"ז שנשתברה מאיליה אסורה אלא הכי קמבעי' לי' כיון דטומאת ע"ז דרבנן לא אחמור רבנן בשבורה א"ד כיון דיכול להחזירה כמאן דמחברא דמיא ומתני' דתנן מטמאין כשרץ בשעבדן לאבן ואבן בפ"ע כדאמרן וזה הפי' למד מעניינו שלענין טומאה נשאלה הלכה זו ולא לענין ע"ז ר"ל לענין איסור, והפי' הראשון דברי בעלי התוס' ז"ל:

זה זבוב בעל עקרון. תימה הוא למה הביאו כאן לזאת הברייתא אי למימר דזבוב ע"ז היא פשיטא דהא קרא כתיב ואת זבוב אלקי עקרון וא"ל אי מקרא ה"א גוף גדול אלא שנקרא כן אבל השתא דכתיב וישימו משמע שמשימין אותה בתוך חיקם אלמא גוף קטן הוא ואין זה נכון אפשר שהיא גדולה מכזית. ורש"י ז"ל פי' שזבוב הוא כמשמעו אבל לכך צריך לברייתא לומר שהוא ע"ז גמורה ואדוקין בה מלשון ברית שהוא לשון אהבה וחבה כלומר שלא תאמר בעקרון הוא שעשו כך לזכר ע"ז בעלמא אבל אינה ע"ז גמורה ואינן אדוקין בה. ובירושלמי (ט,א) מצאתי, אבל בע"ז שלימה אפי' כל שהוא דא"ר יוסי בר בון רב חמא בר גוריא בשם רב הבעל ראש הגויה הי' וכאפין היה וישימו להם בעל ברית לאלקים פי' ברית ראש הגויה שבו הברית והוא נמי לשון בעל ונראה שהגירסא וכאפון היה כלומר שהיה קטן כגרעין של אפונים ולפ"ז לא מייתי ראיה משום לשון זבוב אלא מלשון בעל ברית ולומר שהיו אדוקין בצורת ראש הגויה שנקרא בעל והא דקתני זה זבוב בעל עקרין מפני שנקרא בעל אמר כן או שהוא דבר קטן כזבוב:

הא דאמרי' טומאת ע"ז דרבנן ולקולא ולחומרא לקול' מקשינן. לרבנן אליבא דר"א, אבל לרבה אליבא דר"ע איפכא ס"ל דכיון דבעי' לארחוקי ע"ז לחומרא מקשי' ועוד דקראי לחומרא כתיבי וטמאתם וגו' תזרם כמו דוה ושקץ תשקצנו הילכך לכולהו מחמרי' דתטמא אפי' באבן מוסמא ומשמשין דלא כתיבי בהו טומאה כשרץ ומיהו לשיעור דשרץ בכעדשה לא מקשי' למת דלא מחמרי' בטומא' דרבנן מכלל מאי דאחמיר רחמנ' בדאורייתא ולא אשכחן אבן מוסמא ואוהל בדאוריי' בחד דוכת' ולרבנן כיון דאבן מוסמא דנדה לא מצינו לו חבר בכל התור' לא מחמרי' בה אבל במשא מקשי' לחומרא וה"ט דר"ע לר"א:

מתני': ספינה שהיא טהורה. להכי נקט בספינ' לאשמעי' דטלטול שאדם מטלטל בים לאו טלטול הוא דע"י מים לאו טלטול אדם הוא ופירשו בתוס' שאינה מיוחדת לישיבה דאלו מיוחדת לכך אפי' גדולה טמאה דלא מקשי' לשק בהנך דחזי למדרסאות כדאמרי' בפ' על אלו מומין וכן הא דתנן הבאה במדה טהורה מכלום אפתחה למעלה קאי אבל פתחה מצדה כיון דחזיא למדרס טמאה ואע"פ שהספינה עשוי' לישיבה עיקרה לפרקמטיא היא ואומר ליושב עמוד ונעשה מלאכתנו. ואינו מחוור לי כלל, דספינה עשויה ומיוחדת לישיבה עם מלאכתה הוא שפתחה מצדה דעיקרה לכלים ומשמשת ישיבה עמה והכי תני לה בת"כ אין לי אלא כסא ספסל וקתדרא המיוחדין לישיבה מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה וכו' עד מרבה אני את אלו שהם משמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאינן משמשין ישיבה עם מלאכתן יי"ל ובספינה על כסא וספסל יושבין בה ועל מטה שוכבין בה וכל עצמה מעשה קרקע בעלמא ואינ' משמשת לישיבה כנ"ל לפי שיטה זו שלהם. ושמא אין שיטתן עיקר אלא כל הבאין במדה טהורין אע"פ שהן ראויין למדרס דגרעי מפשוטי כלי עץ ושמא איכא רבויי בקרא לפשוטי כלי עץ דחזו למדרסאות והבאין במדה נתמעטו (מכלים) [מכלום]: