חידושי רמב"ן על שבת מה.

ה"נ מסתברא דרב כר"י סבירא ליה וכו'. ק' ל"ל סברא אחריתא מהא ש"מ דקאמר יחדה והניח עליה מעות אסור לטלטלה (ואלא) לר"ש ל"ל וניחא אי מהתם ה"א אפי' ר"ש מודה דה"ל מוקצה מחמת חסרון כיס זה תירצו בתוס'. ול"נ כיון דהך מימרא תירוצא הוא דקאמרי אלא אי איתמר הכי איתמר בעי לאתויי ראי' ממקום אחר:

אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר. פי' שמן המטפטף בשעה שהוא דולק שאסור דר"ש ל"ל לדר"י כדאמרי' לעיל ואלו שמן שבנר ממש המסתפק ממנו חייב הוא משום מכבה ולטלטלו נמי אסור משום דנעשה בסיס לדבר האסור כדלקמן אלא המטפטף משמן קאמרי' דהשתא לאו בסיס הוא אלא שהקצהו לאיסורו ולמצותו ולא הי' דעתו עליו כלל עד שיכבה. וא"ת והא אית לי' נמי גרוגרת וצימוקין לא דמו לחטים שזרען דהתם אינן דחוין כלל. ואי קשי' מאי קמבעי' ליה והא נר שכבה לר"ש מותר אע"פ שדחאו בידים שהדליקו לא תקשה דהתם כיון שכבה חזר ונראה אבל חטים שזרען ובקרקע עדיין כדחויין עומדין ולפיכך דמו אותן לשמן המטפטף דמכל מקום כל זמן שהנר עצמו דולק דיחוי ראשון קיים אע"פ שזה מטפטף ממנו אלא דהתם הוקצה לאיסורו ולמצותו וקס"ד לאיסורו ולמצותו בעינן כלומר דאית ביה תרתי שאסור להסתפק ממנו משום מכבה ושהדלקתו מצוה ומ"ה אקשי' מעצים דסוכה. ופרקי' כעין שמן שבנר קאמינא הואיל והוקצה לאיסורו הוקצה (נמי) למצותו פי' כל שהוקצה משום מצותו דהיינו כעין שמן שבנר דאלו שמן שבנר לאיסורו ולמצותו תרוייהו הוקצה. ויש מחליפין וגורסין הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו דאי לא היינו קמייתא ולאו מלתא הוא אלא כדפי':

וממאי דר"ש הוא. פיר"ת ז"ל ממאי דר"ש מודה בה אבל לאו ר"ש הוא דקתני עד מוצאי יום טוב האחרון של חג והיינו משום דכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצי לכולא יומא והיינו סברא דר"י ור"מ בנר ולעיל במטה ואלו לר"ש ל"ל הכי דהא אם הי' עליו מעות כל בין השמשות שרי ר"ש. ולא מסתבר לן, דהכא כיון דבמניח איירי ומעות עודן עליו אסורין בטלטול אפי' לר"ש משום דלא חזי למידי א"כ ה"ל בסיס לדבר האסור כעין נר ופתילה דאסרי' לקמן משום דהוה בסיס לדבר האסור וע"כ הו"ל לר"ש למיסר אלא משום דאדם מצפה אימתי ינטלו מעות מעל המוכני כטעמא דנר ולא הוה כקערה ועששית וכיון שכן מוכני ומעות כדין נר ושמן עם השלהבת כבר אמרו דדעתי' עלי' אימתי תכבה ואינו מקצה דעתו ממנו אלא בעוד שהוא בהקצאתו אבל הכא הקצהו לכל החג והוקצה נמי למצותו לבין השמשות של שמיני שע"כ צריך הוא לישב בסוכה ואפי' היתה נמי סוכה רעועה אסורה דכי אמרי, התם בסוכה רעועה מאתמול דעתי' עילויה ה"מ בסוכה דעלמא אבל בסוכה דמצוה לאו דעתי' עלוי' דתפיל אלא אדרבה דעתי' עלוי' דלא תפול ואם נפלה הדר בני לה בתש"מ וע"כ הוקצה נמי לבין השמשות דשמיני ואיתקצי לכולי יומא דל"ל אדם יושב ומצפה שתפול ביום שמיני עד השתא לא נפלה והשתא נפלה בשמיני בכונה. וא"ת עטורין לישתרי בשמיני דהא מצי שקיל להו כיון שהוא מקצה אותם לכל החג אין דעתו עליהן עד שיתיר סוכתו ויטול את הכל במוצאי י"ט האחרון. וראיה לדברי, דהא בפ' לולב וערבה א"ר יוחנן סוכה אף בשמיני אסורה ומפרש לה משום מגו דאתקצאי לבה"ש ולא מוכח' לקמן בשמעתין דכר"י ס"ל והתם נמי פליגי כמה אמוראי דס"ל כר"ש אלמא סוכה בשמיני אסורה ד"ה היא. ואיכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דמשום מוקצה הוא אסור ובפ' במה מדליקין אמרו משום שלא יהא מצות בזויות עליו וא"ל משום שלא יהיה מצות בזויות עליו הוא מקצה אותו למצותו שאלמלא היה מותר לו לבזות המצות היה מותר לו להשתמש בהן אף בשעת מצותן נמצא שלא הוקצה אלא משום כבוד המצות הוקצה בשעת מצותן וכיון שהוקצו אם באו לסלקן מן המצוה ולהסתפק מהן אסור משום מוקצה ואפי' בסוכ' נופלת. וק"ל, דהכא משמע דמשום מוקצה ומשום בזוי מצוה אסורה עצי סוכה ובמס' ביצה פר' המביא מפ' לה מהא דאר"ש מנין לעצי סוכה שאסורין כ"ש שנאמר חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים מה חג לה' אף סוכה לה' ולא תימא התם אסמכתא דרבנן דהא מקשי' מיניה פ"ק דסוכה וב"ש מיבעי' להו להכי אלמא דוקא הוא ולאו אסמכתא היא. וא"ל כי אמרינן אף סוכה לה' ה"מ כשהיא סוכה ויוצא בה י"ח אבל נפלה עציה מותרין דאורייתא שכבר בטלה ואין שם סוכה עליה אלא שנאסרו עצים מדבריהם מפני שהוקצה למצותן והא דמייתי הכא ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה משום דרישא ור"ש מתיר אוקימנא התם בסוכה נופלת וסיפא נמי אפי' בנופלת קאסרי'. וההוא דאקשי' התם (ביצה ל:)ומי מהני בה תנאה והא"ר ששת וכו' בתוס' ראיתי שמפרשים ומי מהני בה תנאה אפילו בנפילה והא"ר ששת וכו' וכיון דקיימא איסורא מן התורה דין הוא שלא יהני בה תנאה אפילו נפלה משום קיימת יהדר אקשי' והא מהני בה תנאה אנוי סוכה משום שהן מדרבנן ולא גזרינן משום סוכה עצמה, ואין זה נכון. ואפשר לי לפרש ולומר, דמעיקרא נמי בנופלות קאמרינן דרישא דברייתא בנופלות אוקים בגמרא והכי מקש ומי מהני בה תנאה להתירה כשתפול והאר"ש עצי סוכה אסורין כל ז' שלא יטול ממנה אפי' עץ (אחר) [אחד] כ"ז שיצא בה בעוד שהיא קיימת וכיון שכן היאך הוא מתנה לכשתפול תהא מותרת ואפילו היא סוכה רעועה או בחש"מ שיהא דעתו לסתרה (ואע"כ) סוכה דמצוה הוא וחלה עלי' קדושה דאורייתא מעתה ואין תנאו כלום מעכשיו והאיך יהא כשר לכשתפול הו"ל כמתנה על ההקדש לכשיפדה דלא הוה תנאי' תנאה ועצי סוכה נמי השתא בעודה קיימת הקדש גמור לשמים הוה ומוקצה למצוה הם בע"כ ופריק אה"נ אלא (איסור') [אסוכה] דעלמא. והדר אקשי ולא מהני בה תנאה ואפילו לסוכה עצמה שיהא מותר בה לכשתפול או שיסתור אותה בידים ויהנה בעצים של זו ויעשה סוכה אחרת למצותו והא תניא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו שכשם שחל שם שמים על הסוכה כך חל על עטוריה ואסור מפני בזוי מצוה ואפ"ה כי מתני עלייהו מהני תנאו אף אני אביא סוכה עצמה דמהני בה תנאה להתירה לסתור אותה ולהשתמש בהן וכ"ש נפלה ומפרקי באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חלה קדושה עלייהו כלל וליכא אפילו משום ביזוי מצוה כיון שהתנה אבל עצי סוכה עצמה אינו יכול להתנות עליהן תנאי זה וכיון שחלה עליהן קדושת סוכה מן התורה איתקצאי להו כל ז' שאפי' נפלה נמי אסורה שלא חל תנאו כלל שאלו לא נפלו היו אסורין מה"ת כל ז' והלכך כי נפלה אסורי שהרי הוקצה למצותן, וזה הלשון יותר נכון. ול"נ דעצי סוכה בין קיימת בין נופלת אסורין בהנאה כ"ש מן התורה בלא איסור מוקצה ועטורין נמי אסורין משום ביזוי מצוה ואפשר דאפילו בסוכה נופלת איכא ביזוי מצוה דכ"ז שעצי סוכה אסורין אם בא להשתמש בעטורין איכא ביזוי מצוה דהא צריך לחזור ולבנותה ולעטרה בהן אלא הא דמייתי הכא משום מוקצה למצותו היינו מסיפא דקתני עד מוצאי י"ט האחרון דע"כ היינו משום מוקצה מגו דאתקצאי למצותו בה"ש אתקצאי לכולי יומא כדפריש' לעיל וכן הא דמייתי מדתני רחב"י ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה משום דסוכת החג בחג קתני וכל החג במשמע ואפי' י"ט האחרון וקתני נמי ושוין אלמא כי היכי דלת"ק אסורין כל החג ה"נ לר"ש וי"ט האחרון ע"כ משום מוקצה הוא ומודה בה ר"ש וכדפירש, וזה הלשון מחוור כל השמועות הללו. ומ"ש שם בפרק המביא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצי לאו לאיסורייהו משום מוקצה אלא ה"ק כיון דסוכה דמצוה הוא וחלה עלייהו מה"ת שעה א' קדושה כעצי מצוה חלה עלייהו כ"ש אע"פ שהותנה שע"כ סוכה דמצוה הוא ומצותה מייחדה ומקצה אותה כ"ש לכך שהרי נתפסה בקדושה וכל שעה קדושתה עלי' ושמה עלי' סוכה דמצוה הוא אלא (מדר"י) שמיני והוא משום מוקצה ומהני בה תנאה (והרי מקשה) [ולהכי מקשה] עלי' מאתרוג דמדרבנן נשמע לדאורייתא. וראיתי בתוס' שאלה כי היכי דמהני תנאה בסוכה רעועה לר"י אמאי לא מהני נמי גבי נרות לר"י ור"מ בנר שהדליקו בה באותה שבת ולר"ש בנר הדלוק לשמן המטפטף והם השיבו על שאלה זו תשובות שאין בהם ממש. ויכולני לומר דעצי סוכה כיון דדעתי' עלייהו ודאי לאחר יום טוב אי מתנה בי"ט מהני בהו תנאה אבל שמן כיון דסבר שהוא כלה בנר בשבת היאך יתנה על הספק אם יכבה והוא אין דעתו שיכבה וכ"ש כוס וקערה לר"ש וכיון שאין תנאי מועיל למותר השמן אין מועיל לנר עצמו שהרי הוא בסיס לשמן ופתילה וזו סברא מתקבלת לדעת לפי גמ' שלנו שלא הזכיר במוקצה דנרות תנאי בכל השמועות הללו. עד שמצאתי בירושלמי (ג,ז) כך, תני אם התנה עליו מותר מה אנן קיימין אי כר"מ אפי' התנה יהא אסור ואי כר"ש אפי' לא התנה יהא מותר אלא כר"י נר מאוס הוה מן דתני' אם התנה עליו יהא מותר ר"ש דתני אבל כוס וקערה ועששית אע"פ שכבו אסור ליגע בהן ר' טבי בשם ר' חסדא אפי' ר"ש דאמר תמן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור וכו' ופי' שהם הקשו על ברייתא זו דתני בנר דשבת אם התנה עליו מותר מני אי ר"מ אין תנאי מועיל בו לפי שהם סוברים שם בירושלמי לר"מ דכל המיוחד לאסור אסור ואי ר"י כ"ש שאין אדם יכול להתנות על הדבר המאום שלא יהא מאוסו מקצהו ובסוף העמידוהו בר"ש ככוס וקערה ועששית דמודה בהו ר"ש דאסירי ואם התנה עליהן מותר ואף אנו נאמר בנר של מתכות לר"מ ור"י דמהני בהו תנאה ודומיא דסוכה רעיעה. ואפשר דאפי' בסוכה בריאה מהני, ואין אנו ולא רבותינו הצרפתים ז"ל צריכין מעתה לדחוק בסברות: