חידושי רמב"ן על שבת מד:

ומה נר דלהכי עבידא כי לא אדליק בהו שרי. פי' רש"י ז"ל דלא מיתסר בהזמנה מדלא קתני אבל לא את המיוחד לכך וק"ל דילמא היא גופה קא משמע לן דישן אף על פי שלא יחדו אסור דמוקצה מחמת מיאוס הוא ואסור (דבנר) [דהא נר] של מתכת שרי ר"י אפי' ישן ופרש"י בשלא ייחדו שאלו ייחדו לכך אף על פי שאין בו מיאוס אסור דהו"ל מטה שייחדוהו והניח עלי' דאסורה אם כן של חרס ישן דאסרי' ליה מחמת מיאוס, ע"כ בשלא ייחדו הוא. ובתוס' ראיתי שמפרשים, דנר של חרס עשוי להדליק בה בכל יום אבל נר של מתכת אינו עשוי להדליק בה אלא לפעמים לפיכך אף על פי שהדליקו עליו מטלטלין אותן אלא אם כן הדליקו אותה באותה שבת ולא דמי למטה שייחדה למעות שאם הניח בה אסור לטלטל מפני שהיא עשוי להניח בה מעות כל שעה ודמי כמי שהניחו מעות שם בשבת משא"כ בנר של מתכת שאין מדליקין בה אלא לפעמים אף על פי שהוא מיוחד לכך. ואף זה ק"ל דמ"מ של חרס מיוחד הוא לכך וישן בלא מיאוס (מיתסר) [ליתסר]. ול"נ, שמטה שייחדה למעות לאו משום מוקצה מחמת איסור נאסרה דהא כלים שמלאכתן לאיסור מותרין בין לצורך גופן בין לצורך מקומן אלא מתוך שאדם מקצה דעתו מהן מישובה שלה ואין אדם משנה אותה לשום תשמיש אחר בטל תורת כלי ממנה וזו היא הקצאה שלה ולדעת ר"י אתמר דומיא דקנה של תרנגולים לקמן בשמעתין וקאמר רב מעיקרא ר"י אוסרה אלמא לענין מוקצה הזמנה כמעשה וכל שאלו עשה בה מעשה נאסרה במוקצה מחשבתו אוסרתו. ולהכי אקשי', אם כן נר של חרס חדש כיון דישן מוקצה מחמת מיאוס הוא הזמנה שלו תחשב כמעשה דכל נר מיוחד ועשוי להדלק' הוא ומעתה הוא מסלק דעתו ממנו ואין דעתו עליו לשום תשמיש אחר כיון דאינו ראוי לתשמיש אחר עם תשמישו המיוחד לו כמטה ודחי' לה דבעי' במטה עד שייחדנה ויעשה מעשה ותבטל ממש מתורת כלי מעתה נר של מתכת ישן מותר אפי' מיוחד דהא חזי לכמה מילי ושל חרס מיאוסו אוסרו כך נראה לי, ודבר נכון הוא:

מוכני. פרש"י ז"ל דגבי שידה תנן במס' כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב ופי' מוכני אופן אין חיבור לה דחשוב כני לעצמה ואם נטמאת השידה כגון שאינה מחזקת מ' סאה דבת קבוני טומאה הוא לא נטמאת המוכני ואם נטמאת המוכני לא נטמאת השידה. ואין דבריו הללו נכונים, דא"כ מוכני פשוטי כלי עץ הוא ואינה מקבלת טומאה לעצמה ועוד שאין אופן עשוי להניח עליו מעות ולא ראוי לכך. ועוד הקשו עליו בתוס' שאם השידה עשוי למרכב אנשים כמו שאמר למה נמדדת שהרי כל הראוי למדרס טמא אע"פ שהוא מחזיק מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש ולא גמרי' משק דהנך חזו למדרסות כדאמרי' במס' בכורות בפ' אלו מומין וכן פרש"י ז"ל עצמו בפ' במה אשה שלא הוזכרה טהרת פשוטי כלי עץ אלא לטומאת מגע ואוהל משום דאיתקש לשק והא נמי משום הקישא דשק הוא דבעי' מטלטל מלא וריקן וכיון שטמאה מדרס מטמא טמא מת ועוד דכיון שמקבלת שום טומאה אינה מצלת באהל כדאי' בפרק אר"ע לקמן. וכן מה שפי' באינה מצלת עמה באהל המת כגון שגובה המוכני מגין על הכלים שלמעלה מדפני השידה ואין מצלת משום שהמוכני כלי לעצמו ומקבל טומאה אע"פ שהשידה גדולה כ"ז אינו מחוור שהרי המוכני ראוי' להציל בעצמה לפי שהוא פשוטי כלי עץ ואינה מקבלת טומאה. ור"ח ז"ל פי' מלשון את הכיור ואת כנו וכתיב ואת המכונות ות"י בסיסייא וכך פירושה שכני קיבול הוא אינה חיבור לה לפיכך אינה מקבלת טומאה עמה ואין מצלת עמה באהל המת פי' בשהיו שניהם בבית שהמת בתוכו ואע"פ שגג האוהל מאהיל על הכל מה שבתוך השידה טהור לפי שהשידה מכוסה מלמעל'. והכי משמע במס' נזיר דאמרי' הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל טהור דלא גזרי' שמא יוציא את ראשו לפי שהוא מכוסה מלמעל' בקרון או בספינ' טמא משום שמא יוציא את ראשו שהן מגולין הלכך שידה גדולה שאינ' מקבלת טומאה היא עצמה ודאי מצלת על כלים שבתוכה אפי' בתוך אהל של מת אבל מוכני בזמן שהיא נשמטת אינה מצלת שאם היתה השידה נקובה למטה בפותח טפח ומוכני סותם הנקב או ממעטו מפותח טפח טמאין לפי שהמוכני מקבל טומאה ואינו חוצץ ואם אינה נשמטת שאינה עשוי' לינטל משם לעולם מצלת לפי שהיא טהורה עמה. וי"מ בין טמאה בין טהורה נשמטת ועשוי' לינטל משם אינה מצלת דהו"ל כפתוח ואינו ממעט בשיעורו טומאה ואי ק"ל הא דאמרי' בפ' לא יחפור וחביות גופה תיחוץ ואע"פ שהן עתידין נינטל משם ש"ה שהוא סותם כל הנקב אבל הכא בסותם מקצת הנקב אינו ממעט ומיירי שאין הטומאה כנגד מה שנשאר מן הנקב (אנ) כנגד הסתום או בשאר השידה שאם היה הטומאה כנגד הנקב ממש אע"פ שאין שם פותח טפח טמא. ואיכא דמפרשי לה אפי' בסותם כל הנקב שאין דבר העתיד לינטל חוצץ בפני הטומאה לעולם והתם בשבטלה לחביות ואע"ג דאמרי' במס' מגילה לישקלוה לתיבותא ולנחה התם והו"ל כלי העשוי לנחת וחוצץ לפני הטומאה ש"ה שמתוך שהוא עשוי לנחת כמי שאינו נשמט דמי שהרי אינו מטלטל מלא וריקן והרי שמו מוכיח עליו שלפיכך קראוהו כלי העשוי לנחת ואלו סברותיהן ושם במקומה אפרש מה שחדשו בו הצרפתים ז"ל בתוס' בס"ד. וזה הפי' שכתבנו במוכני הוא הנכון ודרך ארץ להניח מעות עליו. וק"ל אמתני' בזמן שאינ' נשמטת גוררין אותה ואע"פ שאינה נשמטת גוררין אותה ואע"פ שיש עליו מעות והרי נעשה בסיס לדבר האסור. ובשם ה"ר אפרים ז"ל אמרו משכחת לה בשיש פירות בשידה או בגדים שסתמא כך הוא ומעות במוכני ובזמן שאינה נשמטת ה"ל כלי א' ומותר לגוררה כדתנן נוטל אדם כלכלה של פירות והאבן בתוכה ויפה פי'. ורבותינו הצרפתים ז"ל מפרשים בתוס' דבזמן שהיא נשמטת נעשית מוכני שהוא כלי בפני עצמו בסיס לדבר האסור אבל בזמן שאינה נשמטת כוון שהשידה עיקר הכל מותר:

ואע"ג דהוה עלה כל בהש"מ, וק"ל ולימא ליה מתני' בשוכח ובזמן שיש עליו מעות אסור נפלו מותר ואף על גב דהוי עלי' בה"ש והכי איתא לקמן בפ' נוטל ול"ק דאי בשוכח הא אמרי' התם ל"ש אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומו מטלטלין ועודן עליו ואפי' לצורך גופו נמי בשאי אפשר לו מטלטלן ועודן עליו והכי מוכחא שמעתא התם והכא קתני אין גוררין אותה בשבת דמשמע כלל כלל לא: