חידושי רמב"ן על שבת קמח:

הא דאקשי' בשבת הוא דאסר אבל בחול ש"ד וכו'. ולא אקשי' השאילני ליתסר מה"ט גופיה הוא שסתם שאלה כל היום אין חוששין שמא יוקרו החטים עד שיהא רבית בככרות אבל בלשון (שאלה) [הלואה] שהוא לזמן מרובה חוששין שמא יוקרו החטים הרבה ונמצא רבית אפי' בככרות. מ"מ ק"ל, וכי להלל משעת הלואה הוא אסור והלא אפי' סאה בסאה אינה אסורה דל"ל בה (אלא) משעת הלואה עביד לי' שומא אלא לוה אדם סאה (בסאה) לכתחלה אם הוזנו נותן לו חטיו ואם הוקרו נותן לו דמיהם. וי"ל לפי שאין הנשים מקפידות ביוקר הככרות אוסר הלל הלואתן מתחלה עד שיעשנה דמים גזירה שמא יוקרו ולא תרצה לשום שלא תראה כצרת עין א"נ שלא תדע ביוקר החטים לפיכך הצריכו לשומן מתחלה וכך משמע הלשון דקאמר והלל אוסר שמא יוקרו החטים:

ה"ג וכ"כ בכולהו נוסחי: אא"ב ניתנה ליתבע מש"ה משמט דקרינא ביה לא יגוש אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט. פי' אי אמרת מאי משמט שלא יגוש הא שמוט ועומד הוא ואי אמרת משמט שצ"ל לו משמט אני אמאי הא לא קרינא ביה לא יגוש. ורש"י ז"ל [מחק] אא"ב וכו' שלא לצורך משום דפירש מאי משמט הא שמוט ועומד הוא ואינו מחוור שא"כ יכול היה לתרץ כי סיפ' שצ"ל משמט אני אלא ש"מ מתרוייהו נמי מקשי ומשום דכתיב לא יגוש וכדפרי':

הא ד רבא בר עולא דמערים ערומי. איכא לפרושי שאפי' היו תובעין ממנו בדין כיון דתפס תפס ואע"פ שלא ניתנה ליתבע לומר שאין ב"ד נזקקין לה אבל מ"מ אי תפס לא מפקינן מיניה. ואי קשי' א"ה כי אקשי' מסיפא דמתני' דקתני ואם לאו אינו משמט לימא נ"מ דאי תפס בתר הכי תפס אה"נ אלא אפי' בלא תפיסה נמי בעי לאוקמי ומסתברא נמי דאפי' הדר ביה ותפס מיני' משכון או מעות כשיעור מאי דתפס מלוה מדידי' מפקינן מיניה דכיון דתפס נפרע מלוה והשתא לאו הלואת י"ט מגבי' מיניה אלא גזלתו של זה מוציאין מתחת ידו וה"מ דתפס מלוה מיני' מעות אבל תפס מיני' משכון וחזר הלה ולקחו לאחר זמן מידו אין נזקקין לו דהא לא קנה משכון והלה את שלו ראה ונטל. וי"ל שלא היתה הערמתו מועילה לו לרבא בר עולא אלא שהיה בעל דינו בוש מליתבע ממנו ולא מסתבר שלא אמרו חכמים אלא שלא ניתנה ליתבע בב"ד כדי שלא יבא לכתוב ומכיון שאין ב"ד נזקקין לו בודאי יודע הוא שעל אמונתו הלוהו ולא יכתוב אלא מיד יבקש ממנו ומיהו אם תפס תפס כדפרי':