חידושי רמב"ן על חולין צג:

פי' אומצא דאסמיק. חתיכה שהאדימה שנצרר בה דם מחמת המכה ואותו דם מובלע ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה דומיא דחוטי שהדם כנוס בהן. וכן פי' רוב המפרשים. אבל בה"ג מצאתי אומצא מטמשיה בחלא ואסוקי מחליה לאלתר שרי ושהוייה עד דסמק הוא וחליי' אסור דכיון דסמק פריש ליה דם לאבראי מאי תקנתיה תלייה בשפודא שרי מידב דייב חתכיה ומלחיה אפי' לקדר' ש"ד אותב' אגומרי פליגי ביה וכו'. ותמוה הוא אם חלטו בחלא ואסמיק למה לא נאסר לעולם דקאמרת דפריש ליה דם לאיבראי ובלעו איהו ואפשר שאין החומץ מבשל בו דם לעולם והאי דאסמיק משום דלא פלט כל דמיה ולא אצמית לגמרי בגויה אלא נצרר הדם ולא יצא כולו לחוץ וכיון שנצרר הדם אין יוצא במליחה לחודה ומיהו בחיתוך ומליחה שרי שלא נתבשל בו דמו מבחוץ ולא בשחלטו בחומץ רותח אלא בחומץ צונן שרה אותו ואע"פ שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל בכבוש שכבשו בתבלין וחומץ הוא ואינו מקבל על הלב.

אצדדין מקפא קפי. כתוב שם בהלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה מלתחת כי היכי דנידוב דמא והיכי דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי. ומשמע דה"מ בצלי אבל לקדרה אי לא אפיק קרומי' אוסר בששים דאי אפשר דלא פליט אע"ג דמנח בכיסתיה וצריך לשעורי בס' בכולי מוחא.