חידושי רמב"ן על חולין כ

הא ד אמר זעירי נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה נבלה. לומר שמטמאה במשא מעתה וכדשמואל דאמר נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמאה והיינו מחיים דאי לאחר מיתה פשיטא. ואיכא למידק הא דתנן דנתזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין ואפי' למ"ד כהבדל' עולת העוף [לר"א בר"ש] קשיא דדווקא נשברה מפרקת ברוב [בשר] ורוב ב' סי' אבל מפרקת ורוב בשר לא. ושמא זה הזקיקו לרש"י ז"ל לפרשה בח' שרצים ושמא יש להם חיות יותר מאדם ובהמה וחיה ועוף אבל אינו מספיק דתנן לקמן השוחט לנכרי אסורה ואינה מטמא' טומאת נבלות עד שתמות או עד שיתיז את ראשה דאלמא בבהמה נמי בעי' התזת הראש לגמרי או כהבדלת העוף לר"א בר' שמעון. ועוד שמשנתנו מפורש' היא באדם ובבהמה ובחיה ובעוף, וכך היא שנויה במס' אהלות פ"א אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד וכו' וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשה הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין. ויש שמתרצין דמפרקת ורוב בשר נבלה ונחתכו רוב הסי' ומפרקת בלא רוב בשר נבלה והיינו הבדלת עולת העוף לראב"ש שאין חובה להבדיל בעולת העוף ברוב בשר ולא הוקשה לחטאת העוף בכך וזה רחוק שא"כ מצינו הבדלה בחטאת העוף שאינה בעולת העוף והתורה אמרה בחטאת העוף לא יבדיל ובעולת העוף בעי' הבדלה ואלו הוה הכי לא הוה תני בברייתא ובעולה ב' או רוב ב' דמשמע רוב מפרקת ורוב בשר כדין חטאת היתה נעשית. וי"א דכי אמרינן נבלה ומטמאה במשא ואדם באהל ה"מ כשנשבר' ע"י מכה או בנפילה וכמעש' שהיה דריסוק מקרבת מיתתו אבל בהתזת סכין וחרב אינה מטמאה עד שתצא נפשה או עד שיתיז את ראשה לגמרי, וזו דרך פשרה משובשת. ומי מזקיקנו לכל זה וכי ר' מני דפריש בהבדלת עולת עוף תנא הוא שמואל וזעירי אמרי לך מאי עד שיתיז את ראשה שבירת מפרקת ורוב בשר אפי' בלא רוב סי' כלל דהא נמי התזה מקריא שהרי הראש תלוי הוא בסי'.