חידושי רמב"ן על בבא בתרא ל

דזבינא ליה מיניה הא ארבעי שנין וכו'. ולא מצינן למימר דילמא אחר שמכרה לך היום ארבע שנין חזר ולוקחה ממך ומכרה לי זה שלש שנים שהיה זה הלוקח שני צריך להביא עדים דדר ביה מוכר ראשון חד יומא מאחר שמכרה לו ללוקח ראשון ולא היה יכול להביאם שהרי לא דר בה כלל כדקא טעין בתר הכי דאכלה שבע. וכתב הרב רבי שמואל ז"ל שצריך לוקח להביא עדים של שבע שנים ואני אומר בודאי שמעתא בדאיכא עדים הוא אבל לענין הדין אין צריך ונאמן לומר אכלתיה שבע שנים מגו דיכול למימר מינך זבינתה ובלבד שיביא עדים של שלש שנים וכן נמי אי אכלה שש שנים ולא היו שם עדים אלא של שלש נאמן לומר היום שש שנים לקחתיה מגו דיכול למימר מינך זבניתה וכי אמרינן אכל שית אין לך מחאה גדולה מזו כשבאו עדים של שש שנים אבל לא באו עדים אלא של שלש שנים המחזיק נאמן. ואיכא דקשיא ליה הכא מההיא דאמרינן לקמן וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. ופי' הרב רבי שמואל ז"ל דלא ליטעון ולימא שטרא הוה לי ולא אזדהרי ביה בתר מחאה תלת שנין מזדהר איניש בשטריה בתר מחאה טפי לא מזדהר וכיון שכן מאי האי דאמרינן הכא אין לך מחאה גדולה מזו והא איכא חזקה בתר מחאה ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי הני מילי בשלא מכרה לאחר שהמחזיק סבר כיון שלא חזר ותבעני ולא מיחה בי. נזכר שיש לי שטר ולא יעמידני לעולם בדין לפיכך אינו נזהר בשטרו אבל כשמכר ואי אפשר לומר הואיל ולא מיחה בי לא נזהרתי בשטר שסבור הייתי שלא יעמידני בדין שהרי הדבר ידוע שהלוקח יתבענו שהרי הוא סבור שהיא שלו ולא מכרה הראשון שאם היה סבור שמכרה למחזיק לא היה לוקח ומיה' כשהלוק' אין לו קול כגון מכר שדותיו סתם דלקמן צריך הוא למחות שהרי אין הלה יודע בו כדי שיזהר בשטרו.