חידושי רמב"ן על בבא בתרא קמד:

מתני': האחין השותפין וכו'. פי' האחין שהן שותפין וכן פי' זו ששנינו בבכורות (נ"ו ב') האחין השותפין בזמן שחייבין בקלבון האחין שהן שותפין ובירושלמי מפ' שעד שלשה דורות הם שותפים כסתם לכל דבר וגדולים ואוכלין ומתפרנסין מתפיס' הבית ביחד עסקינן.

ואוקימנ' בגמ' לאומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא, ופי' הענין כגון שמחמת עשר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן וכדאמרי' בבראשית רבה במלכות הרשע' הזו שהיא מכנסת עין רעה בממונו של אדם פלן עתיר נעבדיניה פוליטוס ואם אינו עשי' ומחמת ממונו של אחין הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספת' תניא אם מחמת נכסים לאחין.

והא דקתני סיפא חלה ונתרפא נתרפ' משל עצמו, קתני עלה בתוספת' (י,ב) אמר רבן גמליאל במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע פי' לפי שהוא כמזונות ומדקיימ' לן גבי כתובת אמה כר' גמליאל דרפואה שאין לה קצבה כמזונות היא ה"נ כותיה קיימא לן ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בהו בטעמ' אנן לא פלגינן עלה דרב גמליאל מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואפסיקא הילכתא כותיה בחד דוכתא. ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל רצה ולא נתרפ' יכולין לומר לו חלק עמנו דלא גרע מהא דתנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא וכו'. ובתוספתא משמע שאפי' היו לאחד בנים וזן אותם מתפיסת הבית אין מחשבין לו אלא מה שאכלו מן האמצע ויש לרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דברים אחרים בכל זה, ומה שנראה יותר נכון כתבתי.

תני שעשו למקצתן. פי' בחיי האב והוצאה משל אב שהוא היה עושה חופה לבנו לפיכך הוא מתחייב בשושבינות ולא האח ומיהו למאי דתנינן שעשו מקצתן לא מצי למימר תני לי שושביני מן האב שמת שהרי הבן שמח עמו והוא בכך שושבינו. והוי יודע שאין דין השושבינות תלויה במנהג במי שמת מי שנשתלחו לו יותר ממי שהוא קיים דכיון דעכובא לאו מיניהו הוא לא מצי למימר תנו לי שושביני מדינא ועוד דלא שייך הכא כלל תנו לי שושביני אלא שמת משלח דמצי למימר כשם שעשיתי לו כבוד כך הוא חייב לעשות לי ואשמח בכבודו אבל אין לומר כן בשמת מי שנשתלחו לו שאין הלה רוצה בכבודו תדע שהרי אפי' הוא חי אי לא אודעיה ולא שמח עמו שלומי משלם ומה שאמרו בקדושין מתה היא מקום שנהגו שלא להחזיר איו מחזירין לא מפני שתאמר אשמח עמו אלא כך הוא הקדושין שלא להחזיר בהן אלא במקום שנהגו אבל שושבינו' חייב להחזיר מן הדין. ותמהני על הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל, היאך תלאו במנהג בשמת מי שנשתלחו לו אבל מה שהעיד על רבינו הגדול ז"ל רבי יצחק רבו ז"ל שלא היה דן כן במקומו ואין למדין הלכה ממעשה שמא מנהג ידוע שם שלא להחזיר ואני מסתפק מאד לפסק הלכה למת משלח אם יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו משום דאסיקנ' בסבלונות הילכת' בין שמת הוא בין שמת' היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי ובשלא אכל שם אפי' מאכל ומשקה הדר אלמא לא מצית למימר תנו לי בעלי ואשמח עמו. וא"ת שושבינות שאני שאין דינא לגבות אלא בעונתה והרי מת משלח קודם שנשא והא אנן מדין קדושין גמרינן דאמר שמואל עלייהו שיכולה לומר תנו לי בעלי ואשמח עמו אלא משמע דהילכת' כמאן דלא סבר תנו לי ואשמח עמו כלל ולעולם הדרי כולהו בר מקדושין דלעולם לה הדרי דלטבועין נתנו לעולם. ומיהו קשה לי, הא שמואל הוא דאמר בקדושין מת הוא אין מחזירין והוא דאמר מעשה באדם אחד כהלכה דר' אחא שר הבירה דאמרו בסבלונות מחזירין ואע"פ שמת הוא וי"ל אמוראי נינהו מר עוקבא משמיה דשמואל פליג אדרב יהודה משמיה דשמואל אי נמי ההיא דרב אחא תנאי היא והא דלא מייתינן מינה בגמ' דלא מצית למימר תנו לי בעלי משום דמימר' היא ושמא נאמר עוד שאין בדין הסבלונות לטעון תנו לי בעלי ואשמח עמו ואפי' למאן דסבר הכי גבי קדושין דהא משמע באוקמתין דברייתא דהיכא דהדר ביה איהו לאו דינא ולא דיינא דאין מחזירין קדושין ואפילו לר' יהודה הנשיא אמר מת הוא מחזירין ולא מצי למימר תנו לי בעלי ואפי' הכי בסבלונות מחזירין אפי' הדר ביה איהו אלמא דין סבלונות שאני , ומעתה נאמר בשושבינות במת משלח דאין מחזירין דתנו לי שושביני ואשמח עמו דברי הכל הוא. ודעתי נוטה למה שכתבתי למעלה דקדושין דהדר ביה איהו י"ל דלכולי עלמא לטבועין נתנו אי נמי מעיקרא הוא דסלק' דעתך למימר דבהדר ביה אין מחזירין בכולן עד דאתו בתראי רב פפא ורבינא וחביריו דאפי' הדר ביה מחזירין בסבלונות וכ"ש מת הוא וה"ה לשושבינות.

הא דאמרינן מקום שנהגו לחזור מחזירין. יש מפרשים מקום שנהגו דקתני בכולה שמעתא סתמא כמקום שנהגו דמי קאמר דאי איכא מנהג פשיטא דבתר מנהג אזלינן ואפי' במת הוא וליכא מאן דפליג דאיכא דאמרי כי אמרי מנהגא מילת' היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או שבעה טובי העיר במעמידין אבל שאר מנהגי לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה כופפת והילכתא כי האי לישנא בתרא וכענין מה שאמרו ורשאין בני העיר להתנות וכו' בפרק קמא דמכלתי' (ח,ב).