חידושי רמב"ן על עבודה זרה מא:

הא דקאמרינן בדשמואל משום דקבעי למתני סיפא ואמרינן עלה ואמאי והא שברים נינהו קושיא היא דמקשינן עליה בשלמא לדידן דאמרינן מאליה נשתברה שברי צלמים ה"ט דמותרין משום דאפי' נשתברו מאליהן שברי שברים נינהו ותבנית יד ורגל אסורים דכיון דממילא נשתברה כל שכיוצא בהם נעבד בתחלה נעבד בסוף ולא תלינן בשבירה דעכו"ם עכו"ם לא תבר ע"ז שלו אלא לדידך דאמרת דאדרבה לשבור ממילא לא חיישינן אלא ודאי עכו"ם תברה כיון דעכו"ם תברה ודאי בטלה אפי' כולה קיימת חוץ מאצבע קטנה שלה וכן הא דאקשינן מינה לקמן בשמעתין לר"ל בכה"ג הוא דכיון דאמר אפי' נשתברה מאליה ודאי בטלה מה לי תבנית יד מ"ל שברים אחרים. ומיהו לר' יוחנן נמי קשיא לפום מאי דאמרי' משום דתרי ספיקי נינהו אפי' לפום מאי דסבר דע"ז שנשתברה מאליה אפי' לשברין אסורה אלא כיון דפירכי כולהו אר"ל ולדידיה קשיא אעיקר מימריה ולר' יוחנן ל"ק לעיקר סבריה נקיט גמ' סרכא דעיקר קושייתא ומקשה מינה לר"ל ולא לר' יוחנן כדפרישית.

והא דאקשינן נמי ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן וכו' לרבנן נמי ע"ז היא אסורה שבריה מותרין ולא מפרקי אנה"נ ומשום דנשתברה מאליה לא חיישינן וכדשמואל איכא לפרושי דלטעמיה דמקשה קא"ל כלומר לדידך דדייקת ממתני' הא שברי ע"ז אסורין וחיישת שמא נשתברה מאליה ואסורה כדר' יוחנן היכי קס"ד הכי והא מדר"מ את שמע לרבנן אלא ע"כ לא תידוק הכי אלא שברי ע"ז נמי מותרין אי מדר"ל אי משום דשמואל ומתני' כדתריצנא ופרקי' לר' יוחנן ודאי אפשר דשברי ע"ז אסורים ומתני' כפשטה כדס"ד מעיקרא ומיהו אכתי לא מכרעא דר"י פליג אדשמואל דכל האי שקלא וטריא למאי דקס"ד מעיקרא היא כדפרי'. וזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל שפסק כר' יוחנן וכדשמואל דאלמא לא פליגי אלא טעמא דשמואל משום דלנשתברה מאליה לא חיישינן דעכו"ם מינטר נטר לה והכי מסקנא דסוף פירקין דכ"ע עובדין לשברים כפי' גירסת רש"י דאלמא לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואפ"ה שרי במוצא שברי ע"ז. ולא שמעינן דר' יוחנן פליג עליה כלל כדפרישית. וא"כ בכל הך שקלא וטריא דבשמעתין ס"ל לר' יוחנן דחיישי' לנשתברה מאליה לא מידחיא דשמואל דלא (חזינן) [דחינן] מימרא בשקלא וטריא דגמ' דזמנין טובא לא קיומי ובכמה דוכתי מפכינן תריצתא סוגיא. ומיהו למאן דגריס לקמן בלישנא בתרא דלכ"ע אין עובדין לשברים ס"ל לשמואל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת לא סלקא לי הא דשרי שמואל אליבא דהלכתא דכיון דשמעינן ליה בהדיא דאמר מותרת ע"ז שנשתבר' מאליה איכא למיחש למלתיה דהא דשרי שברי ע"ז משום דאזדא לטעמיה וכיון דסוגיין נמי בדר' יוחנן למיסר טפי עדיף לן למסמך אסוגיין. ועדיין לא נתבררו דברי רבינו הגדול ז"ל כהוגן שהוא גורס לפי הנראה דכ"ע אין עובדין לשברים ועוד הם צריכין לפנים שהרי פסק כן בע"ז שנשתברה מאליה כרבי יוחנן דאמר אסורה ולפום סוגיין דשמעתא לא שנא שברים לא שנא שברי שברים לעולם ואפילו לאחר ששוחק וזורה לרוח וכולה סוגיין הכי רהטא וליכא למדחי דאבני' ושפוין ושוחק וזורה לרוח וירקות כולהו שברי שברים הם ועוד קושיא דמקשי ליה ר"ל לר' יוחנן מפה לפה דקן שבראש האילן שברי שברי' שאין העוף עשוי לשבר מן האילן אלא קנים רכים מראשי ענפים ואפ"ה לר' יוחנן אסירי ולקמן בשלהי פרקין מסקינן דכ"ע אין עובדין לשברי' א"נ לשברי שברים כדגריס רש"י ז"ל ופסק בה רבינו הלכה כרב. ונראה שהוא מפרש אותה שמועה בעיקר ע"ז קיימת דומיא דאשרה דרב סבר עובדים לשברים כשם שעובדין לע"ז עצמה ושמואל סבר אין עובדין לאותן שברים אלא לעיקר ע"ז ואין צריך לבטל כל קיסם וקיסם שכיון שגוף ע"ז קיימת לה הן עובדין ומה שנשבר ממנה בטל הוא להם שאין עובדים לשתים בגוף הע"ז ושברים והוא אינו עשוי להחזיר לה השברי' לפיכך הוא מבטלן ועוד דמימר אמר אין ע"ז חפצה באותן שברים. אבל מדברי כולם נלמוד שע"ז שנשתברה מאליה אסורה שאין העיקר שלה בטל בשביל אותה שבירה ואלו שברה אדם בטלה בכל דהו הילכך אם נשתברה כולה מאליה כגון דגון לדברי שניהם אסורה כולה שלאותן שברים עומדים ועוד דטרח ומייתי אומן ומתקן לה ולישנא דעובדין לשברים דקאמר כדפרישית וכל היכא דאדכרו בגמ' האי לישנא בעיקר ע"ז קיימת הוא כדאמרי' בפ' רי"ש ודאמרינן נמי התם גבי בימוס שנפגם עובדין לשברים ואין עובדין לשברים בכה"ג נמי מצית לפרושה דבימוס פגום כשברים היא לע"ז עצמה שהיא קיימת וזה הפי' נכון ועליו סמך רבינו ז"ל. והא דמשמע הכא דעצי הקן לרבי יוחנן אסורים כששברה מן האשרה א"ל משום דהו"ל כדרך גדילתה דאורחא דאילן שמקננין בו עופות וע"מ כן עובדין אותו ור"ל מק"ו אקשי ליה דאי הכא מותר כ"ש בעלמא ואיהו ודאי שרי ליה דכיון דלא אצילה נפשה מכל שבירה בטולי בטלה כטעמיה ור' יוחנן לא קביל מיניה ואי הוה ס"ל בעלמא אין עובדין לשברים דע"ז קיימת והכא כשברים דמו מצי למימר ליה הכי אלא קסבר דהכא לא קא מבטל מידי דדומיא דדרך גדילתה הוא וכיון דאכתי בגופה קיימי לא דמי לי' לשברים דע"ז קיימת דהא אפי' בבצים אסר איצ"ל בעצים. והא דאקשי' הכא בשמעתין ולר' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן א"ל כדפרשינן אלא שאני אומר דהכי נהירא מלתא לפרושי דמדר"מ ודאי נשמע לרבנן לאו מי אמר ר"מ שברי צלמים מותרין ואע"ג דאיהו חייש למיעוטא ואיכא למיחש שמא נשתברו מאליהן אע"ג דעכו"ם נטורי מינטר לה איכא מיעוטא דנופלות ואפ"ה שרו אלמא ע"ז שנשתבר' מאליה שריא לרבנן נמי היא אסורה ושבריה מותרין אע"פ שנשתברה בפנינו מאליה ומפרקינן הכי השתא התם אימור עבדום אימור לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום אי בשבירה ששברן הוא עצמו או שביטלום מאליהן ונתיאש מהם ולא תקנם וביטלם ממש אבל ע"ז ודאי עבדוה מי יימר שביטלוה כשנשתברה מאליה הרי לא עשה בה מעשה לבטלה ולא תלינן לקולא לו' איהי גופא לא מצלא לההוא גברא מצלא. והראב"ד ז"ל מפ' דטעמיה דשמואל דשרי במוצא שברי ע"ז משום דתרי ספיקי נינהו דאיכא דפלחי לשברים ואיכא דלא פלחי הלכך בהאי גברא א"ל דפלח וא"ל דלא פלח ואת"ל פלח אימר זו [שברה וביטלה] לר' יוחנן [חסר סוף דברי הראב"ד ותחילת דברי הרמב"ן שחולק עליו] וכו' דכיון דתרי ספיקי נינהו אפי' לר' יוחנן הו"ל למשרינהו לפיכך אין פי' זה נכון ועוד דלאו מלתא היא דלא מיקרו תרי ספיקי אלא היכא דאיכא למימר לא עבדום אבל ודאי עבדום ליכא אלא חדא ספיקא אימור בטלום ואימור לא ביטלום ועוד דהא ס"ל לשמואל בפ' כל הזבחים שנתערבו הנח לע"ז דספק ספיקא דאסור. אבל הר"ם הספרדי ז"ל חולק על מה שפירשנו וכ"כ ע"ז שנשתברה מאליה אסורה לפיכך המוצא שברי ע"ז אסורין וכן דעת בה"ג כדבריו.

ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת. פירש"י ז"ל דוקא בהמתו ואע"פ שבחבר שמת מחזקינן להו במתוקנין לגמרי כיון דמדרבנן הוא דמתסר לאדם הימנוה רבנן לחזקת חבר בדרבנן ואיכא דרמו בה מירמא הא דמייתינן לה גבי בדיקת חמץ בפסחי' פ"ק דלא אתי ספק ומוציא מידי ודאי והא בדיקת חמץ דמדרבנן דאורייתא בביטול סגי ליה ואמאי הא אמרת דאתי ספק ומוציא מידי ודאי דרבנן והא לאו קושיא דהכי קאמרינן ואב"א לדאורייתא לא מהניא חזקת חבר אלא להכי שרינן להו משום דתרי ספיקי נינהו בדאורייתא ומהניא חזקת חבר לרבנן אבל התם ליכא חזקה אלא אימר והראב"ד ז"ל מפ' דבחבר שמת הרי הם מתוקנין לבהמה אבל לא לאדם, ואינו נכון. וי"מ דהא דר' אושעיא נמי אפי' לאדם נמי שרו שלא כדברי רש"י ז"ל והא דקאמר כדי שתהא בהמתו אוכלת אמערים קאי כלומר שמותר להערים בכך כדי להאכיל לבהמה אבל לאכילת אדם אסור לעשות כן אלא שתבואתו פטורה מן המעשר לפי' בחבר שמת הרי הן בחזקת מתוקנין אפי' לאדם אימר עבד כדר"ח ואע"פ שהוא היה חבר אימר הוא היה מיחדן לבהמתו. ואחרי' אומרים דה"ק מכניס אדם תבואתו לבית במוץ שלה ומערים עליה כדי שלא יהיה נראה כגוזל את השבט ואומר שלצורך בהמתו הוא מכניסה ולפיכך אינו ממרח אותה ופטורה מן המעשר ואוכל הוא עצמו והיינו לשון מערים. והכי משמע במנחות בפ' ר"י דאפי' לאדם שריא דאמרינן התם גבי מירוח העכו"ם שאינו פוטר גזירה משום בעלי כיסין ופרכינן השתא נמי עביד כר' אושעיא ואם איתא דדוקא בהמתו היכי עביד כר' אושעיא הא לאדם אסורה ועוד משמע דמשום בהמה לא גזור בה רבנן דמלתא דלא שכיחא היא. ובתוספות אמרו דמירוח העכו"ם בלא גזירה נמי אינו פוטר אלא מאכילת עראי שמתחייב בה בשעת מירוח אבל אכילת קבע שהוקבע בה תחלה אינו פוטר וא"כ כולן להאסר באכילת עראי הן ואינו מחוור שכיון שנפטר ולא אתי לידי חיוב אפי' אכילת קבע נמי ומצינו מירוח הקדש נמי פוטר אפי' לקבע. ואי קשיא הא דגרסינן במס' ביצה הכניס שבולין לעשות מהן עיסה אוכל מהן אכילת עראי ופטור מן המעשר אלמא אסור לאכול מהן קבע. א"ל התם בעודם בשבלים שעדיין אפשר שיתחייבו שמא יוציאם ויזרם ויכנס או יעשה מהן גורן בראש גגו וימרח אותם שם שכל זה מחייבן במעשר לפיכך הרי הן כעומדין בגורן אבל דש זורה בלא מירוח שוב אין להם חיוב לעולם שכבר נפטרו לפיכך אוכל מהן קבע וזה שלא כדברי ר' שמואל ז"ל שהוא מפרש שכיון שהכניסה במוץ שלה נפטרה ואע"פ שהוציא במוץ שלהן ומרחן בגורן וחזר והכניסן נמי לא מחייבי ובפ' השוכר את הפועלים פירשתי הענין הזה בביאור. והראב"ד ז"ל מפרש דשאני שבלים שמא למוללן במלילות הוא צריך ומחייב במעשר אבל תבואה במוץ שלה שאינה ראויה למלילות פטורה. וא"ל אשמעתין ונימא מעיקרא אומר לא טביל שמא זרען לבהמה וקי"ל במס' נדה אוכלי אדם שזרען מתחלה לבהמה פטורין מן המעשר. וא"ל אע"ג דזרען לבהמה אם נמלך עליהם אחר מכאן לאדם נתחייבו במעשר וזה כיון שמרחן לאדם נמלך וי"ל ההיא מילתא דלא שכיחא ודעדיפא ושכיחה מינה נקטו.