חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת יבמות יז:

גמרא, אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבי וא"ת תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם, ובתוס' הקשו כן, וי"ל דנהי דהיכא דליכא אחים אלא הוא שפיר ידעינן דאין זה נועם שתהיה מותרת להנשא ואח"כ שיולד האח תהיה אסורה לבעלה, מ"מ היכא דיש עוד אחים דלא אדחית מהאי ביתא וממילא לא תנשא בזה לא שייך הכי. והתוס' דלא ניחא להו לתרץ כן יראה דאזלי בתירוצם השני בריש מסכתין דטעמא דכל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' הוא מטעם דרכיה דרכי נועם, ומוכח דאף בלא אדחי מהאי ביתא אמרינן כן (אב"ה עי' מ"ש לעיל (דף טז ע"א) על גמרא בני צרות אני מעיד לכם), וע"כ הוצרכו לתירוצם דאצטריך קרא להיכא דחמותה מעוברת דהוי שפיר דרכי נועם, ותמתין עד שתלד זכר. מיהו תירוצם קשה בעיני, דהא מדאורייתא מ"מ אינה זקוקה עתה ומותרת לעלמא מכת הרוב דמחצה נקבות ומיעוט מפילות:

גמרא ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד (יבם וממילא ידענא מה דאמר רב דשומרת יבם שמתה מותר באמה, ומשני אי הוי אמר הכי ה"א אפילו מחיים קמ"ל) לאחר מיתה אין מחיים לא. אין הכונה דעיקר מה שבא להשמיע לן הוא דמחיים לא דזה דחוק, דאמר דין לא"מ משום הדיוק לחוד, והו"ל לומר להדיא דמחיים אסור באמה, אבל הכונה דהעיקר בא להשמיענו דלא"מ מותר, והיינו דהלכה דאין זיקה אלא מה דלא אמר להדיא הלכה אין זיקה, וממילא ידענו דמותר באמה זה הוא להשמיע אגב דמחיים לא. ובהכי ניחא הסוגיא דלקמן (דף כו ע"ב) דהקשה שם על מימרא זו דרב, ע"מ דאמר רב דאמצעית צריכה חליצה משתיהן דיש זיקה, ומשני דההיא דאמצעית למ"ד יש זיקה קאמר, ולא קאמר איפכא דמימרא דהכא למ"ד אין זיקה קאמר, ובתוס' שם נתקשו בזה ותירוצם מחוסר ביאור, ולפי פירושנו אין כאן קושיא כלל, דבשלמא אי דנפשיה קאמר, ובא להשמיענו הלכתא דאין זיקה היינו דקאמר גוף הדין דלאחר מיתה, אבל אם הוא סבר דיש זיקה ויהי' מאמרו רק למ"ד אין זיקה מותר באמה, זהו משנה שא"צ, דפשיטא דכן הוא, וכנראה מקושית הש"ס דאם אין זיקה פשוט דמותר באמו ותצטרך לומר דאמר כן רק משום הדיוק דמחיים לא וזה אינו במשמע דהוה ליה לומר כן להדיא (אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו ני' עוד לקמן שם):