חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות פג.

תד"ה הכותב וכו' והא דתנן בח"ה וכו' ל"צ דכ' לה דו"ד וכו'. אכתי משעבדי ליה לפירות. לפענ"ד לתרץ קושיית תוס'. דהנה גמרא פריך וכי כ' לה מאי הוי והתנן האומר לחבירו וכו' אמרי דבר"י בכותב לה ועודה ארוסה. א"כ בלא תנאי מכרה ונתנה קיים. ותירצו בשם הרמב"ם דמתני' מיירי כשנפלו לה נכסי' משנשאת. ובכותב לה ועודה ארוסה וזהו מהני אפילו לנכסי' שנפלו לה אחר שנשאת ע'. וע' ברמב"ם (פכ"ג מה"א). ולפ"ז אם נפלו לה נכסים בעודה ארוסה וכ' לה הבעל דו"ד אין לי בנכסיך ליכא למימר דכ' לה כדי שיהיה מכירתה קיים. הא בלא"ה מכירתה קיים. דעד שלא נשאת מכירתה קיים. וא"כ למה כ' לה דו"ד. אע"כ דכ' לה דו"ד לענין פירי. והנה בפ' ח"ה (דף מט) פריך הגמרא על מתני' ולא לאיש חזקה ע"נ אשתו וכו'. ה"נ תימא נ"ר עשיתי לבעלי. והטור בח"מ (סי' קנא) הביא דעת הרמ"ה דגם מתני' איירי בנכסי צ"ב ובנכסי מלוג דבתרווייהו שייך נ"ר עשיתי לבעלי וסתם נכסי צ"ב היינו דהעלת לי' מבית אבי' בעודה ארוסה. ולפ"ז לא קשה מידי קושית תוס' דהא על מתני' קשה הא ראי' יש תימא נ"ר עשיתי לבעלי. וצ"ל דמתני' מיירי בנכסי מלוג ונכסי צ"ב והיינו כשנפלו לה בעודה ארוסה. א"כ הוי עד שלא נשאת ונשאת מכרה קיים. וא"כ למה כ' לה. וע"כ צ"ל לפירי והו"א שיהיה חזקה לבעל קמ"ל. ול"ק קושית תוס' הנ"ל. ודו"ק:

גמרא וכי כ' לה מאי הוי כו' ומשני שכ' לה בעודה ארוסה. לכאורה איני מבין קושית הגמרא. דאיתא במס' כריתות (דף כד) אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה וכו' המחזיק בה זכה בה. ופירש"י כיון דאמר הלה אי אפשי בה הוי הפקר. ופריך הגמרא האומר לחבירו דו"ד אין לי ל"א כלום. ומשני ש"ה דא"ל כי סליקת נפשי מדו"ד מגופא דקרקע לא סליקת נפשי. ומפרש הר"ן דא"א הוי לשון טוב. אבל הני לישני הוי לשון גרוע ולא משמע דסליק מגוף הקרקע אלא מדו"ד סליק נפשי'. ורש"י ז"ל מפרש הכי וז"ל הב"ע דאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו ודו"ד קיימא. משמע מדברי רש"י דהלשונות הללו הוי לשון טוב רק הואיל ואמר טובא מגרע גרע. ולפ"ז קשה מה פריך הש"ס על מתני' וכי כ' לה מאי הוי והתני' וכו'. דלמא באמת דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון א"א. והתם היינו טעמא דלא מהני משום שאמר כל הלשונות הללו ביחד הלכך אמרי' כולהו מדו"ד סליק נפשי'. אבל הכא במתני' מיירי דלא אמר אלא לשון אחד והלכך הוי כמו אי אפשי. ובזה סליק קושית הש"ס וצ"ע:

תד"ה כדרב כהנא. וא"א היכי מייתי ראיה כו'. ולבסוף מייתי ראיה דרבא וכו' כיון דלטובתו תקנוהו יכול לומר א"א באותו טובה. ולפ"ז בדבר ששייך בו מן התורה לא מצי להתנות בדבר שלב"ל, והקשה המ"ל (בפכ"ג מה"א) והא דכ' הר"ן בפ' אלו נערות אמתני' דיתומה שנתארסה ונתגרשה דהמפתה פטור דכיון דהקנס שלה מחלה. בשם הירושלמי דקנס אינה יכולה למחול דהוי כדבר שלב"ל. לפי שאין זכה בו עד שעת העמדה בדין. ואיך מוחל דבר שאינו ברשותו. ובגמר דבריו כ' בשם הרמב"ן דיכול למחול כמו בעודה ארוסה דיכול למחול הירושה אע"פ שלא זכה בה עדיין. ולפי דברי התוס' דהכא אין ראיה מארוסה דהתם הוי מדרבנן ולהכי מצי להתנות אף מדשלב"ל אבל בקנס דהוי דאורייתא ואמאי המפתה פטור. מטעם אחלתה, ותי' המ"ל דקנס משעת ביאה הוא מתחייב כלומר באותו שעה מתחיל החיוב. ובשעת העמדה בדין חל החיוב למפרע משעת ביאה ולא הוי דשלב"ל עכ"ל. אך התוס' לשיטתייהו בב"ק (דף לג) ד"ה איכא בינייהו. הוכיחו דבקנס ע"כ לא זכה עד שעת העמדה בדין. מדתנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה. ואמאי נימא משעת פיתוי. האב הוא זכה. ולעיל (דף מב) תד"ה ר"ש פוטר. הקשו ותיפוק ליה דהוי דשלב"ל. ותירצו דר"ש חדא ועוד קאמר. חדא דייחוד אינו מועיל דהוי דשלב"ל. דאינו מתחייב כלל עד שעת העמדה בדין וכו'. א"כ משמע להדיא דדעת התוס' דבקנס הוי דשלב"ל. וא"כ יקשה קושית המ"ל אמאי המפותה פטור הא הוי קנס וגם הוי דשלב"ל ואמאי יכולה למחול. וצ"ל דאיתא התם (דף מ') על הך משנה דיתומה שנתארסה ר"א בשיטת ר"ע אמרה. ואיתא ביבמות (דף צג) דרע"ק ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ודוק: