חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות פא:

גמרא דאלת"ה סיפא דקתני כו' אי בעי לזבוני כו'. לא זכיתי להבין, הא מ"מ השיעבוד על הנכסים, ובזה אמר דלא יאמר הרי כתובתך וכו' לסלק השיעבוד מהנכסים, ועיין בתוס' לקמן (דף פב ע"ב) אבל ליחד הכתובה והשיעבוד ישאר על הנכסים לטרוף מהם, י"ל דרשאי:

תד"ה ר"מ הוא כו' דא"כ אפי' לית לן דר"ן כו' כבר נדחק בזה במהרש"א לפרש כוונא תוס' בזה. ולענ"ד נראה עפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהיכא דשיעבד לו מטלטלי אג"ק וחזר והלוה לאחר אין צורך לדר"ן דהך מעות עצמן דהלוה לזה נשתעבדו מקודם להמלוה שלו ומצי אמר שעבודא דידי איתא גבך עיי"ש, ועל דרך זה המה דברי תוס' דאם נימא דלר"מ כתובה גובין ממטלטלין דיתמי דכקרקע דמי לענין כתובה וגובין ג"כ מטלטלין ממשעבדי וכדמוכח מההיא דיבמות שהביאו תוס' אח"כ א"כ א"צ לדר"נ דהמעות שהלוה לו אחיו כבר נשתעבדו לה ושיעבודא דידה אית לה גביה:

מתני' רשב"ג אומר אם מתה יירשנה. משמע דהדין קיים דאינו אוכל פירות אלא דאם מתה יירשנה, וקשה למ"ד בב"ב דבקני את וחמור לא קנה כלל א"כ הכא דכייל בדבריו בחייך ובמותך וכיון דבטל לענין במותך יתבטל כולו, ואפשר דסילוק עדיף בזה כמו דעדיף לענין דשלב"ל:

תד"ה דין ודברים, וצ"ל דסתם לן כר"י. ק"ל דהא י"ל דאתיא כרבנן ורבותא קמ"ל דלא נימא דוקא בפירותיך לחוד אמרינן דמכל פירות סילק נפשו אבל בכתב ג"כ ובפירות פירותיך מדנחית למנינא ניכר דאינו מסלק עצמו מפירי דפירי פירות ואילך, ולומר דתוס' ס"ל לקושטא דלרבנן בכה"ג אוכל מפירי השלישי ואילך מש"ה הוכיחו דאתיא כר"י חידוש זה לא מצינו:

בא"ד ושמא לא חש להאריך אלא לסתום כרבי יהודה. ק"ל דמ"מ לפי הצד דתרווייהו דוקא הכא בהך בבא לכאורה דעד עולם לחוד סגי דלא שייך לומר דעד עולם אפירות קאי לפמ"ש תוס' דאפירות קאי היינו שלא יאכל בחייה ובמותה, ועיין במהרש"א שלא יאכל הפירו' אפי' בתורת ירושה והא בזה כיון דכתב בחייך ובמותך ממילא אין לו זכות ירושה וע"כ דעד עולם היינו שלא יאכל אף פ"פ וא"כ למה נקט במתני' כתב לה ובפירות פירותיך הא כיון דצריך עד עולם ל"צ לכתוב ופ"פ ובזה לא שייך לומר דלא חש להאריך דהא אדרבא היה לו לקצר שלא למנקט ובפ"פ, וי"ל דגם בהך בבא ג"כ תרווייהו דוקא והיינו דבעד עולם לחוד י"ל דבחייך ובמותך קאי רק אפירות שלא יאכלם אף אחר מיתתה דנדע מכח זה דעד עולם קאי על סילוק דפ"פ עד עולם וא"כ דנהי דהיינו יודעי' דסליק נפשיה מכל פירות מ"מ לא היה הדין דאם מתה אינו יורשה די"ל בחייך ובמותך קאי אפירי שנדע מזה דעד עולם קאי לסילוק פ"פ לעולם. ובזה מיושב מה דקשה לכאורה לפי הצד דתרווייהו דוקא דאי לא כתב רק עד עולם מפרשינן דאפירות קאי שלא יאכל אחר מותה וא"כ בהך בבא דכ' פירות פירותיך עד עולם דעד עולם היינו דאף פירות שלישי ואילך לא יאכל א"כ נפרש בחייך ובמותך קאי אפירי דכל הפירות ופ"פ עד עולם לא יאכל אף במותך, אבל מגופי' דנכסים לא סילק ירושתו מהם, ולפי הנ"ל ניחא דא"כ אייתר לי' מה שכתב ובפ"פ דהא בפירותיך לחוד אם כתב עד עולם בחייך ובמותך הכי הוא דבחייך ובמותך היינו שלא יאכל הפירות בחיי' ובמיתתה ומוכרח דעד עולם קאי לענין פ"פ ולעולם:

גמרא וכי כתב לה הכי מאי הוי, והתניא האומר כו' דבלא דר"ת י"ל דמיירי בקנין, כ"כ במהרש"א. ק"ל דהתינח לענין דאינו אוכל פירות בחיי' בזה שייך לומר דבקנין מגופי' של קרקע קנו מידה דמקנה לה הקרקע גופא ופירותיה אבל מ"מ בכתב לה בחיי' ובמותך דמתה אינו יורשה מה בכך דמקני לה הגוף, מ"מ חוזר ויורשה דהא לא הקנה ליורשי' כלום אלא לה הקנה וממילא חוזר ויורשה:

רש"י ד"ה ממקום אחר דהואיל דמשום תקנתא דידי' תיקון רבנן. לא ידעתי מאי בעי רש"י בזה הא אף אם ירושת הבעל דאורייתא מצי מסלק עצמו קודם הנישואין למה דקי"ל דבדבר שבממון תנאי קיים כמבואר בסוגיא דלקמן (דף פד ע"א):

תד"ה ר"א וכו'. כוונתם דלרב אשי דידעי' וודאי דמסלק עצמו ממכירה הדין דמוכרת אף לכתחילה אבל לאביי דכיון דמ"מ יש לפרש דמפירי סילק נפשי' מש"ה לא תמכור לכתחילה, כ"כ מוהר"ש איידלס. ויש לעיין למ"ש הרא"ש דבבא דאין לי בנכסייך ובפירותיהן דע"כ מכרה ונתנה קיים והיינו ע"כ דבנכסייך משמע מגוף הנכסים מדלא כתב בפירות נכסייך כמש"ל א"כ בהך בבא יהא הדין דמוכרת לכתחילה דהא ידעינן דבנכסייך היינו מגוף הנכסים, ובממנ"פ אם איירי מירושה ממילא יכולה למכור כיון דסילק עצמו מפירות ומירושה ואם בנכסייך היינו למכירה ממילא כיון דידעינן בבירור דסילק לי' ממכירה מותרת למכור לכתחילה וא"כ אמאי לא קתני בהך בבא מה דנתוסף על הרישא דמוכרת ונותנת לכתחלה:

גמרא איבעי' להו כתב לה דין ודברים א"ל כו' ובפירי פירות ולטעמך כו' כיון דאכלינהו לפירי כו'. ק"ל להרמב"ם דלר"י הבעל יכול לכופה ליקח קרקע והוא אוכל פירות איך קאמר ולטעמך הא שאני ושאני דמתני' דהדין דלוקח בהן קרקע יש לו זכות לענין זה דלוקח בהן קרקע ויאכל הפירות משא"כ בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך אם תאמר דלא סילק עצמו מהפירות יכול לאוכלם ומה זכות יש לה בפ"פ ומכאן תשובה גדולה על הרמב"ם ז"ל, [אב"ה עיין מ"ש אבא מארי נ"י בתשובותיו חלק א' מהפסקים]:

גמרא וקסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. קשה מהא דאמר רב דיכולה לומר לבעלה א"נ וא"ע במה פקע חיובא דבעלה ממזונות, הא התנאי בטל משום חיזוק. וי"ל דהא בתוס' ב"ב (דף מט ע"ב ד"ה כדרב כהנא) הקשו דלפ"מ דאמרינן בסוגיא דב"מ דרב ס' דירושת בעל דרבנן ועשו חיזוק מ"ש דמפירות יכול לסלק, ותירצו דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דלית לה דכוותה בדאורייתא לא עשו חיזוק, גם על מזונות י"ל כן דכיון דלית ליה דכוותה בדאורייתא לא עשו חיזוק. אבל מ"מ קשה דבאמת תירוצם עולה רק לפי מסקנא דעשו חיזוק כשל תורה בזה שייך לומר כשל תורה דדכוותה ועשו ירושה דבעל כירושה דעלמא אבל לס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה לא שייך כן, ואדרבא מה שהוא יותר דרבנן שאין לו אפילו שורש בדאורייתא צריך חיזוק יותר, ומה דמהני סילוק לפירות באמת לס"ד מוכח כאידך תירוצם דשם דפירות לא שכיח דהא באמת כך משני בסוגיא דלעיל (דף נו) וא"כ במזונות דשכיח יקשה לס"ד דעשו חיזוק יותר מש"ת מאי מהני איני ניזונית, ולהתוס' (בשמעתין ד"ה כדר"כ) דהטעם דיכולה לומר א"נ וא"ע הוא בפשוטו דאטו יש לה ליטול מזונות בע"כ והחידוש דיכולה להפקיע מע"י ממנו כ"ז שאינה אוכלת וכשתרצה חוזרת ותתבע מזונות ותתן לו מע"י ניחא. אבל להר"ן פרק נערה דאין יכולה לומר א"נ וא"ע היום דדוקא במפקעת כל חיוב מזונות ממנו יכולה להפקיע מע"י ממנו ואיני ניזונית היינו דוקא באומרת איני ניזונית לעולם, תשאר הקושיא הא לא פקע חיובא דהמזונות מהבעל דתנאי בטל ובכל שעה תוכל לחזור ולתבוע מזונות וא"י לומר א"ע, וצ"ל דס"ל דהכא דעשו חיזוק יותר מש"ת מוכרח דס' רב מזונות דאורייתא מש"ה מהני הסילוק, ולמסקנא דס"ל לרב דדבר שבממון תנאו בטל ובירושה דרבנן עשו חיזוק כשל תורה אמרינן להיפוך דרב ס' מזונות דרבנן ולא עשו חיזוק בזה כיון דלית דכוותה בדאורייתא כסברת תוס' הנ"ל. ובזה מיושב לי סוגיא דלעיל (דף נח ע"ב) אר"ה א"ר יכולה אשה שתאמר א"נ וא"ע קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' מיתיבי תקנו מזונות תחת מע"י אימא תקנו מע"י תחת מזונות ותמוה לי דדלמא באמת אם מזונות דרבנן מע"י עיקר והברייתא דס"ל דמזונות דרבנן כדקתני תקנו מזונות מש"ה מע"? עיקר אבל רב יסבור דמזונות דאורייתא ובודאי מזוני עיקר ומנ"ל לומר קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר ופרכי' לה מהברייתא לימא דס' רב מזוני דאורייתא ובודאי מזוני עיקר והוא לכאורה תמיה עצומה ולפי דברינו ניחא דקאי למסקנא דרב ס"ל בדבר שבממון תנאו בטל (והיינו לאביי בב"מ דלא מחלק בין ידע דמחיל או לא אלא דרב ס' כר"מ) וע"כ דס' מזונות דרבנן [אב"ה עמ"ש אאמ"ו נ"י בח"א מהפסקים]. וא"ת לס"ד דעשו חיזוק יותר משל תורה תיקשי דהא דייקי' לעיל (דף נג) מלישנא דר"מ דמתנה על מ"ש בתורה דבדרבנן תנאי קיים ולא ס"ל כלל לחיזוק אפי' לא כשל תורה י"ל דלס"ד רב ס"ל כר"י דמוכח דס"ל עשו חיזוק יותר משל תורה כדמוכיחים שם בסוגי' הנ"ל וא"ת הא ר"י סבר במתני' דמהני סילוק מירושה ומוכח דבירושה דלא שכיח לגמרי לא עשו חיזוק ואיך פליג רב עלה י"ל דבאמת ס' ר"י דירושת הבעל דאורייתא מש"ה תנאו קיים וא"ת הא אמרינן בב"מ דרב ס' דר"י מודה בלא ידע דמחיל וא"כ מדס' ר"י דיכול לסלק עצמו מירושה מוכח דס"ל דירושת הבעל דרבנן או בלא ידע דמחיל מהני ומוכח דלא עשו חיזוק אף כשל תורה וי"ל דזה קאי למסקנא דהכא דרב ס' דעשו חיזוק כש"ת ואף בירושה דליכא בכל נשים עשו חיזוק, ור"י באמת לא יסבור כלל דעשו חיזוק ופירכת הש"ס על ר"י (דף נו) דאמאי בכתובה לא מהני בע"פ דמזה מוכיחים דטעמא משום חיזוק יותר משל תורה זה אינו מוכח לפי הצד דר"י מודה בלא ידע דמחיל דמש"ה בכתובה לא מהני סילוק דסבר כתובה דאורייתא ולא ידע דמחיל אבל ירושת הבעל ס"ל דרבנן מש"ה אף דלא ידע דמחיל מהני תנאי דלא ידע דמחיל [ודברי מהרש"א בזה תמוה מהנ"ל כמובן] והא דרב ס' עשו חיזוק יש לומר דסבר כר' מאיר דמוכח דעשו חיזוק כשל תורה ממה דאמרינן כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה דדייקינן מזה דתנאי בטל ובתוס' שם אע"ג דכתובת אלמנה דרבנן מ"מ עיקר כתובה דאורייתא, וס"ל לרב דהטעם כיון דאיכא שורש דאורייתא בכתובה עשו חיזוק לכתובת אלמנה ככתובת בתולה דאורייתא וה"נ בירושה דיש לו שורש דאורייתא. ואולם לפי תירוצם בתרא דהתוס' בב"מ (דף נ"א ד"ה הכא) דכתובה כיון דתהא קלה בעיניו להוציאה מקרי ידעה ומחלה יקשה דלפ"ז מוכח דר"י ס' דעשו בכתובה דרבנן חיזוק יותר מש"ת וממה דס"ל לר"י דיכול לסלק מירושה אף דירושה לא ידע דמחיל מוכח דסבר ירושת הבעל דרבנן ומה דלא עשו חיזוק מוכח דדוקא בכתובה דיש לכל הנשים משא"כ בירושה א"כ יקשה איך פליג רב בזה על ר"י לומר דעשו חיזוק בירושה דבזה אין ראיה מן ר"מ דחולק דדוקא בכתובת אלמנה עשו חיזוק כשל תורה משא"כ בירושה כדס"ל לר"י לחלק בין כתובה לירושה דבירושה כיון דליתא בכל הנשים לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה:

גמרא ואי ס"ד נתנה כתובה לגבות מחיים. נייחד לה שיעור כתובה. והשאר לזבין. ע' בר"ן שהקשה הא קיי"ל דיכול הלוה לפרוע ת"ז בע"כ דמלוה. וא"כ אף בלא נתנה נייחד לה. ומתרץ דשאני בכתובה דהזמן נתקן גם לטובת האשה ע"ש. ולענ"ד הי' נראה ליישב קושי' הר"ן. והיינו כיון דבאמת שעבודה על כל הנכסים מש"ה א"י לייחד ולסלק כחה שעבוד מאידך. וגם הלוה א"י לעשות כן לייחד השדה. ולסלק השעבוד מאינך. ורק לפרוע יכול בע"כ. וא"כ ביבמה א"י לייחד אם לא שיפרע לה ממש ויצטרך לחייב לה כתובה כמו בלית לה מראשון. משא"כ אם נתנה לגבות. שפיר פריך הש"ס כיון דנתנה לגבות רק שהחכמי' תקנו שצריכ' שיהיו הנכסי' קיימי' ביד יבם שלא תהא קלה כו'. א"כ נייחד לה שיעור ארעא שיהיה זה כאלו גבתה והחזירה. כעין זה מצאתי בשיטה מקובצת בשם הריב"ש: