חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות עו.

גמ' רישא מנה לאבא בידך. ק"ל הא יש תקנה שיקנה האב לבתו השטר כתובה והיא תוציא מהבעל שיש לה ברי וחזקה טובה, [ועיין בש"ך חוה"מ סי' ע"ה ס"ק פ"ג] וצ"ל דמתני' לא מיירי מתקנה אלא הדין עצמו אם האב תובע:

תד"ה רישא דמסתמא ר"א לא פליג אדשמואל. לפ"ז צ"ל אף מדחזקה דבת לא מהני לאב, מ"מ חזקת חמור מהני להבעלים דהוי ממונו יותר, ומה שכתבו תוס' לקמן ד"ה כלה דכי היכא דחזה"ג דידה לא מהני לגבי האב ה"נ חזקת חמור לא מהני לבעליו, צ"ל דזהו לס"ד דעל בעה"ח להביא ראיה אבל לפי האמת חזקת חמור עדיף. אבל ק"ל מדברי התוס' דלקמן ד"ה כל הנולד ואוקי לכלה דמתני' כרבא, הא לרבא ליכא כ"כ ראיה מסיפא דשאני התם דהוי חדא במקום תרתי, הא יותר י"ל דס' כר"א ומדמי חזקת חמור לחזקה דידה לעצמה והראיה מכלה בבית חמיה דבחזקה טובה מוציאין ממון ה"נ בחמור דהוי חזקה טובה. וכן קשה על רש"י ד"ה אליבא דמ"ד קידושין לאו וכו' אא"ל דקשי' לרבא ולר"א, ע"כ דרש"י ס"ל לסברא פשוטה דחזקת חמור הוי חזקה טובה לבעליו ולא ניחא לרש"י לומר דלס"ד חזקת חמור הוי כמו חזקת הבת לאב כמ"ש התוס' מש"ה קשיא גם לר"א מסיפא, וא"כ אמאי כתב רש"י בסוף הסוגיא ד"ה ותנא תונא דסבר כרבא ואמאי לא מפרשי' דס' כר"א דעדיף לומר כן דאלו לרבא אין כ"כ ראיה מסיפא וכו':

גמ' איתביה מודה ר"מ במומין הראוין לבא עמה מבית אביה. ק"ל דלמא מיירי רק לענין כסף קידושין ומדוקדק הלשון דעל האב להביא ראיה דלענין כתובה כיון דנכנסה לרשות הבעל אין לאב שייכות לזה והבת היא תובעת והוי כמו ברישא דמנה לאבא דלענין כ"ק אין חילוק בין עודה בבית אביה לנכנסה דסוף סוף האב הוא הבע"ד, בשלמא לפירש"י דמנה לאבא היינו דחזקתה לא מהני לאב א"כ א"א לומר כן דמאי ארי' במומין הראויין לבא מבית אביה היינו שהיה קודם נישואין הא בכל מומין כן ולתני סתם מודה ר"מ לענין כ"ק אע"כ דמיירי לענין כתובה, אבל לפ"מ דפירש הר"י בתחילה [וכן ס"ל לכמה פוסקים] דמנה לאבא היינו דהוא טוען שמא א"כ י"ל דגם ר"א ס"ל כרבא דהיכא דהוי סברא כאן נמצא מוציאין אפי' בשמא אלא דרב אשי בא לתרץ קושית אביי מסיפא דעד שלא נתארסה אין אבל משנתארסה לא, ולהכי מתרץ דברישא כאן נמצא יש חילוק בין מנה לאבא וכו' מש"ה בסיפא דמנה לי דהוי ברי לא מהני עדים משתתארס אבל ברישא מנה לאבא והוי שמאו דברי ר"א הכל היכא דנמצא המומין קודם הנשואין והיינו דברי ר"מ דמומין הראוין מבית אביה שהיה בודאי קודם הנשואין בזה על האב לה"ר לענין כ"ק דבאתרע רשות האב לא מוציאין ממון בשמא והיה מיושב בזה ג"כ ההיא דטבח וצע"ג:

גמרא אמר ר"י אמר שמואל המחליף פרה בחמור כו' הי כלה אילימא כלה בבית אביה. דקתני על האב להביא ראיה וה"ה אפי' נכנסה לחופה דס"ל לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי וכפירש"י. וא"ת והא שמואל ס"ל בפ"ק דשמעתין דהלכה כר"ג, ואיך ס"ל הכא ברישא דמתני' דאתיא כר"י, וי"ל דס"ל לשמואל דטעמא דר"י בפלוגתא על ר"ג לאו משום דחזקת הגוף לא אלים אלא דלדידיה באמא אלים חזקת הגוף עוד יותר ממה דאלים לר"ג, אלא דר"ג ס"ל דאלים ברי דאם יש ברי עם חזקת הגוף מהני אפילו לאפקועי ממון, וכההיא דאמרינן פ"ק גבי אלמנת עיסה, וי"ל דהראיה דמביא שמואל מתנא דרישא הוא להוכיח דמרא קמא אלים מחזקת הגוף וע"כ לא פליג תנא דסיפא דהיינו ר"ג אלא דאלים ליה ברי אבל בשמא ושמא יש ללמוד מקו"ח, כיון דאפילו ר"י דאלים ליה חזקת הגוף יותר מלר"ג ס"ל דחזקת מרא קמא עדיף מחזקת הגוף כ"ש דר"ג ס"ל הכי היכא דליכא ברי וא"כ בדיני דהמחליף דמיירי בשמא ושמא שפיר נסתייע ממתני'. וא"ת ואכתי מנא ליה לשמואל לומר כן דלר"י אלים חזקת הגוף, וי"ל דיצא לו מההיא דספק בהרת קדמה דפלוגתא בהיה לו נגע מקודם אם חזקת הגוף אלים מחזקת טומאה [וככתוב בתוס'], וקשה דהא הוי סברות הפוכות דהא לגבי חזקת ממון ס"ל לר"ג דחזקת הגוף אלים יותר וגבי בהרת בחזקת טומאה ס"ל לת"ק דר"י דלא אלים כ"כ חזקת הגוף ור"י ס"ל דאלים, [ומהר"ש איידלס זצ"ל הקשה כן] ומכח קושיא זו ס"ל לשמואל דבאמת חזקת הגוף אלים לר"י יותר מר"ג וטעמא דר"ג משום צירוף הברי וכאמור, ורווחא שמעתא:

תד"ה על בעה"ח, התם פריך לפי המסקנא. ק"ל הא כיון דעכ"פ לל"ק דר"י א"ש דעבה"ח לה"ר היה מוכרח היסוד דחזקת מ"ק עדיף מחזקת ממון, א"כ מנ"ל דלמסקנא אינו כן ולמפרך ולחזי ברשות דמאן קיימא הא טעמא דמסקנא משום סברת נולד ספק ברשותו דמוציאין ממון אף ממוחזק גמור אבל היכא דלית ביה משום נולד ספק ברשותו, קיימא היסוד דחזקת מר"ק עדיף מחזקת ממון:

בא"ד דמוחזק בטענה ברורה, המהרש"א הקשה דא"כ ממילא מהני טענת ברי וישאר קושי' תוס' דלעיל דליתני או עד שיאמר ברי לי. ולק"מ דבאמת לענין כ"ק היה מהני ברי אבל מתני' מיירי בין לכתובה בין לכסף קידושין ובטוען שמא צריך להחזיר אפילו כ"ק מש"ה לא מצי למתני או עד שיאמר ברי לי דהא הברי לא מהני אלא לכ"ק ולא לכולה מלתא דאב דהיינו להוציא הכתובה דבעינן דוקא עדים:

גמרא רב אשי אמר רישא וכו'. הרא"ש הביא דעת הרמ"ה דנ"מ בין רבא לר"א בבוגרת. דלרבא בעודה בבית אבי' על האב להביא ראיה דכאן נמצא וכו' ולר"א על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא. והשיג עליו דגם לרבא בבוגרת שאין אבי' זכאי במציאתה ובמע"י מיד באירוסין הוי ברשות הבעל. ולכך לא הביא הר"ף בהלכותיו כל האוקימתות משום דאין נפקותא ביניהם לדינא. וכן מוכח מתוס'. זהו תורף דברי הרא"ש. ויש לע' בו טובא (הא') ממה שתמה בב"ש סי' קי"ז דהרי יש נ"מ במומין שאין נבדקים כגון ריח הפה וכדומה ונכנסה לחופה והביא הבעל ראיה דמשנתארסה נולדו בה המומים. וכן בנאנסה וליכא שהות ליאנס אחר החופה. דלרבא על האב להביא ראי' ולר"א על הבעל להביא ראיה דמנה לי בידך הוא. ומה שתירץ שם הוא דחוק. (הב') מה דתמוה לי אף לפי דוחק של הב"ש מ"מ יש נ"מ לענין גט דלרבא א"צ גט דכאן נמצא משוי ליה לחזקה בחזקת שלא יצאתה לרשות אחר וכמ"ש הרא"ה. ולר"א צריכה גט הטעם דחזקת הגוף מהני לדידה. (הג') תמוה לי אליבא דאמת על הטור דמשמע מדבריו סי' ל"ט דאף בברי בעודה בבית אביה א"צ גט כמו שהעלה הב"ש. ואמאי הלא קיי"ל כר"א דהוא בתרא ולר"א משמע דצריכה גט דלענין גט הוי חזקת הגוף לעצמה ומהתימה שלא הרגישו אחרונים בזה. (הד') מה כוונת הרא"ש שכ' וכן מוכח מתוס'. (הה') מאי בעי ר"א בתירוצו אם אין נ"מ לדינא. ונראה ליישב. ויתיישב ג"כ דברי הרי"ף בשיטת הר"ן דאליבא דאמת על בעל החמור להביא ראיה. ונ"ל לפרש הכי ולהוציא הסוגיא מפשטי'. דהנה המהרש"א הקשה על תירוץ ריב"א דטעמא דר"י א"ש דעל בעה"ח להביא ראיה ולא מהני התפיסה ברשות כמו כור בל' וכדומה. משום דהתם הוי תפיסה בטענה ברורה דע"ז התפיסה. אבל הכא הוי תפוס מספק. והקשה עליו דאכתי תיקשה מ"ט דרישא דצריך האב להחזיר הכ"ק הא הוי תפיסה ברשות. וברישא ע"כ איירי אפי' בברי כמו שהוכיח הר"י לעיל מדלא קתני עד שאמר ברי לי ע"ש. ובחי' מהרי"ט תירץ דבאמת בברי א"צ להחזיר כ"ק. והא דלא קתני עד שיאמר ברי לי משום דמיירי אף מכתובה דלא מהני ברי להוציא מיד הבעל. אבל לענין כ"ק באמת מהני ברי ע"ש. (לפענ"ד נראה באופן אחר דבודאי אין כוונת ריב"א משום דהכא טוען שמא דבאמת מתני' אף בברי רק דהסברא לחלק. בשלמא גבי כור בל' דלא נולד הספק במעשה רק הספק על מה היה כוונת הקנין ויוכל להיות שהתפיסה לתלות בדעת הלוקח איך ירצה לקנות. או כל סאה וסאה. או כל הכור ביחד. בזה מהני תפיסה ברשות דאחר מעשה תפיסה לא אתרע במה לבטל התפיסה. וכן בהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאם האמת דהתפיסה לשחיטה אין לנו עוד ספק לבטל התפיסה. משא"כ בההיא דהמחליף. וכן במתני' דידוע לנו שקדשה ע"מ שאין בה מומים והספק לב"ד במעשה אם היו המומים קודם שנתארסה אם לאו. מש"ה מיד שאנו רואים המומים ואנו יודעים שע"ז לא התפיסה אתרע התפיסה ומוקמי' אחזקת מרא קמא. ודמי לדסומכוס דסבר נולד הספק לב"ד יחלוקו. ואפ"ה מודה בההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דהמוציא מחבירו ע"ה כמ"ש הרשב"ם שם ומסברא הנ"ל דלא נולד הספק במעשה ע"ש. ה"ה לדידן דלא קיי"ל כסומכוס דנולד ספק לב"ד לא מרע לחזקת ממון היינו במה שהיה מוחזק בו מעולם. או שהתפיסה ברשותו ולא נולד הספק במעשה הוי התופס בעל הממון. אבל היכא דנשוויי' לזה לבעל הממון מכח מעשה התפיסה הרי מיד שאנו רואי' המומים אתרע התפיסה ומוקמי' אחזקת מרא קמא. כך נראה לענ"ד בכוונת הריב"א. ודוק היטב'. והנה לכאורה נראה להכרית בפירוש מהרש"א ומהרי"ט הנ"ל בכוונת תוס'. בהקדם דברי תוס' ד"ה רישא מנה לאבא וכו' עיין שם היטב. ודברי תוס' הללו צריכים ביאור גדול דאותה הקושי' בעצמה שהקשה הר"י לפירושו קשה ג"כ לפירש"י מאי מייתי ותנא תונא כלה אימא דבעי' חזקת הגוף מעלי' ולא חזקת תמור לבעלי'. ומצאתי אח"כ במהרי"ט שנתקשה ג"כ בזה. ולאחר העיון גדול אמרתי בהקדם דברי מהרש"א בסוגיין שכ' דיש לפרש ותנא תונא כלה הוא מרישא כלה בבית אבי' ולקידושין ונאמן הבעל להוציא מהאב הכ"ק ע"כ משום דנולד ספק ברשות האב דזכאי במציאתה ובמע"י. ה"ה בהמחליף ובטבח דלאחר הקנין הוא ברשות הלוקח ונס"ב הלוקח דנאמן בעל הבהמה להו"א ממון. אך שדחה זה לפירוש הריב"א דתפיסה מספק לאו כלום. א"כ י"ל דטעמא ברישא משום חזקת מר"ק ע"ש. מבואר דבלא פי' הריב"א היה אפשר לפרש דההוכחה מרישא כמו שהבעל נאמן להוציא הכ"ק מהאב משום נס"ב האב ה"ה שהמוכר נאמן להוציא משום נס"ב הלוקח. וכן מבואר במרדכי בשם הר"ר אביגדור כ"ץ דמפרש כן לקושטא דמלתא דההוכחה מרישא וכן צריכים אנו לומר לשיטת הר"ן דמפרש סיפא מנה לי דהוי ברי ע"ש. וליכא לאוכוחי מסיפא. וע"כ דההוכחה מרישא והיינו דמדמי' כמו דמוקעי' בחזקת שלא יצאת מרשות האב ומוציאים ממנו הכ"ק. ה"ה בקנין אחר שנתחזק לנו הקנין ונולד ספק ברשות הלוקח לא מבטלינן מספק חזקת הקנין ומוקמי' בחזקה שלא נתבטל הקנין ודומי' ממש להדדי. מעתה י"ל דכוונת הר"י כך הוא. והיינו דס"ל כשיטת הריב"א שזכרנו דתפיסה מספק לאו כלום הוא. ומש"ה הקשה לפירושו דמנה לאבא היינו שמא קשה מאי מייתי ותנא תונא. דאין לפרש דההוכחה מרישא ומכ"ק. ז"א דהוי חזקת מר"ק כיון דהוא תפוס מספק. משא"כ לפירש"י ניחא די"ל דההוכחה מרישא דמיירי אף בברי והוי להתופס חזקת ממון. וע"כ דמוציאים ממנו משום נס"ב. ודוק. וכ"ז אם נפרש בכוונת הריב"א דתליא בברי ושמא. אבל לפום דרכנו שכתבנו הקושי' על הר"י במק"ע. ונלע"ד ליישב בסגנון זה באופן אחר. והיינו דלא ס"ל כהריב"א דתפיסה מספק לא מהני. ואפ"ה הקשה שפיר דמאי מייתי ותנא תונא דאין לפרש דההוכחה מרישא ומקידושין דהא באמת שמואל מיירי במשך בעל החמור את הפרה ואמר דעל בעה"פ להביא ראיה משום דנס"ב. משמע דבלא סברת נס"ב היה הדין דעל בעל החמור להביא ראיה אף דהוא תפוס ברשות יהיה מאיזה טעם שיהיה עכ"פ ליכא הוכחה מרישא לסברא דנס"ב דהרי בלא הך סברא על בעה"ח להביא ראיה. והוי ג"כ דינא דמתני' שפיר דצריך האב להחזיר כ"ק כמו שצריך בעה"ח להחזיר הפרה. אבל לפי פירש"י א"ש. והיינו די"ל הא דס"ד דבלא סברא דנולד ס"ב על בעה"ח להביא ראיה היינו דמקרי נולד ספק בממון של בעה"ח שהיה ממונו מתחלה ובממונא נמצא הריעותא ונימא שהוא בחזקת שהיה ממונו מתחלה לא נעשה ממון אחר. כמ"ש הר"ן לטעם דר"י א"ש ע"ש. וע"ז מייתי שפיר ותנא תונא כלה היינו דמוכח מסיפא דלאחר הקנין מקרי נולד ספק ברשות וממון של לוקח. דאל"כ דמקרי נולד הספק בממון האב אלא דהטעם בסיפא דחזקת הגוף עדיף ממלד ס"ב. מ"מ קשה כיון דמתני' מיירי בין בברי בין בשמא. עכ"פ בשמא אמאי על הבעל להביא ראיה הלא הוי שור שחוט לפניך ואין הו"א שיוציא בשמא כמו שתמה הר"י בפשיטות לעיל (דף לו). אע"כ דלא מקדי בסיפא שור שחוט דלא אתרע כלל חזקיה דאב. ומה שנמצא עתה מקרי נולד ספק בממון לוקח. וא"כ אמאי ברישא צריך להחזיר הכ"ק הא הוי ספק ברשות. אע"כ הטעם משום דנולד ס"ב האב דעדיין יש לו זכות בם במציחתה ובמע"י. וא"כ ה"ה במחליף ובטבח דנולד ספק ברשות הלוקח כדמוכח בסיפא המוכר נאמן להוציא. וכ"ז לפירש"י אבל לפי' ר"י דמנה לאבא היינו שמא וסיפא מנה לי הוי ברי וע"כ משום דבמלת נכנסה משתמע דטוענת ברי דהיא טוענת מסתמא ברי. ושפיר קשה מאי ותונא. דאין לפרש דהוא מרישא. אימא הטעם משום נולד ספק בממון האב שהיה בתחלה כמו דהיה ס"ד דעל בעה"ח להביא ראיה מה"ט. ומסיפא אין ראיה לסתור הך סברא דברי עם חזקת הגוף עדיף מכל החזקות שהוא רק בירור שהדין עם חזקת הגוף כמו שהטעים בהרא"ה ע"ש. ועולים דברי הר"י נכונים וברורים לענ"ד ודוק היטב: מעתה אם נפרש דר"א בא לשנויי קושי' דאביי משתתארס אין עד שלא תתארס לא. ולזה משני דסיפא מנה לי בידך. ע"כ הכי פירושו. דסיפא מיירי בין בברי ובין בשמא, ובברי לא מהני ראיה משתתארס. ושאני רישא דאף ברי לא מהני דהוי מנה לאבא. אבל בשמא הדין דלא מהני ראיה משתתארס כיון דנולד ספק ברשות האב והוי עכ"פ שור שחוט לפניך ולא מהני חזקת הגוף כנ"ל: ועתה נבוא ליישב דברי הרא"ש דמתחלה ניישב קושי' הב"ש ושני תמיהות בענין גט שכתבנו. והיינו די"ל דגם ר"א מודה דנולד ס"ב עדיף מברי וחזקה דגופא וכרבא. רק בא ליישב דמשמע ברישא דצריך האב להחזיר הכ"ק וס"ל לר"א אף דנולד ס"ב הוא כחזקה גדולה. מ"מ כיון דיש להאב ב' חזקות חזקת ממון דהוא תפוס ברשות וחזקת הגוף הוי חזקה דנולד ס"ב וכאן נמצא וכו' חדא במקום תרתי. ולזה אמר דהוי מנה לאבא. היינו דחזקת הגוף דבת לא מהני. מעתה גם לר"א צריכין אנו לשינוי' חזקה א"א שותה וכו'. וגם ליכא נ"מ במומים שאינם נבדקים כקושי' הב"ש דממנ"פ דלענין כתובה גם לר"א נולד ס"ב עדיף מחזקת הגוף. ולענין קידושין ליכא חזקת הגוף דהוי מנה לאבא וכו'. וגם לענין גט ליכא נ"מ דליכא אלא חזקת הגוף ולא מהני במקום נולד ס"ב ומש"ה פסק הטור דא"צ גט וליכא נ"מ רק בבוגרת ולכ"ק דלר"א הוי ב' חזקות ועל הבעל להביא ראיה להוציא כ"ק. וע"ז כתב הרא"ש דגם לרבא הוא כמו נכנסה וליכא שום נ"מ בין רבא לר"א ועולים דברי הרא"ש כהוגן: ועפ"ז י"ל דזהו כוונת הרא"ש במ"ש וכן מוכח מתוס' והיינו דס"ל כהריב"א דתפיסה מספק לאו כלום הוא. וגם מפרש דההוכחה מרישא כדמוכח בתוס', וכמ"ש והיינו ע"כ דההוכחה מרישא ולקידושי'. דתהני התפיסה בברי וכדרך הראשון שכתבנו בפירוש הר"י. וקשה אימא דבאמת מהני ברי והא דלא תני עד שיאמר ברי לי משום דמיירי אף בכתובה וכמ"ש מהרי"ט. וצ"ל דס"ל דלישנא דצריך להביא ראיה דלא מהני ברי קאי אכלהו אף אכ"ק משום דמיירי בכל אופנים. וא"כ ל"ל דר"א בא לשינויי' אתקפתא דאביי משתתארס אין עד שלא תתארס לא. ז"א דעדיין קשה אמאי נאמן האב בשמא הא הוי שור שחוט וכנ"ל. וגם ל"ל דלהכי לא קתני ראיה משתתארס משום דמיירי אף בברי. ז"א דהא ע"כ הדיוק קאי אכל אופנים כמו שהוכיח ותנא תונא כלה כנ"ל. ולזה הוכיח הרא"ש דר"א לא בעי לשנויי' אתקפת' דאביי רק דינא קאמר. וא"כ יש לנו למעט הפלוגתא ולומר דר"א קאי אכ"ק דהוי חדא במקום תרתי. כנלע"ד. ויפה עולים דברי הרא"ש ודוק היטב. ועפ"ז מיושב דברי הרי"ף לשיטת הר"ן דמפרש אליבא דאמת דעל בעה"ח להביא ראיה דס"ל דפירוש מנה לי בידך היינו ברי כמו שפי' הר"ן, וקשי' ליה מאי מייתי ותנא תונא. וצ"ל דקאי מרישא ולזה קשי' ליה דהא בלא סברא דנולד ס"ב היה הדין דעל בעה"ב להביא ראיה אף דהוא תפוס. ושפיר קתני במתני' דצריך האב להחזיר הכ"ק וכנ"ל לזה הוכיח דבאמת כוונת שמואל על בעה"ח להביא ראיה ובלא סברא דנולד ס"ב היה הדין באמת על בעה"פ להביא ראיה. וא"כ יש לפרש. ותנא תונא ארישא. ודוק. ואסיים במה דתמוהים דברי הר"ן בשמעתין שהעלה דר"י מודה דבסיפא דנולד ס"ב הבעל דעל הבעל להביא ראיה. ולר"ג ברישא בעי' ברי' א"כ יקשה סוגי' דלעיל (דף לו) דמשני על שני ברייתות דחרשת הא ר"ג הא ר"י. וע' בהר"ן לעיל דהוא ר"ג ור"י דמשארסתני נאנסתי ע"ש. וקשה ממנ"פ אי איכא שהות ליאנס תחתיו אף ר"י מודה דנאמנת ואף בשמא. ואי בליכא שהות לר"ג בעי' ברי. וע':