חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות עד.

גמרא והא ביאה כו' התם משום דאתקש הויות להדדי. פירוש דכל ענין הויה אחד הוא ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י השליח מ"מ כיון דהקידושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר כגון בכסף ושטר מקרי יכול לקיים ע"י שליח. ורש"י ז"ל פירש דאתקש קדושי ביאה לקדושי שטר וכסף וקשה לי על פירושו דכיון דמצינו מכח ההיקש דיכול להתנות בביאה נילף מזה דבעלמא כגון בחליצה נמי קיים התנאי אף דאינו יכול לעשות ע"י שליח:

תד"ה דברי כו', התם ליכא בעילת זנות דהא איכא קדושי דרבנן. ק"ל דלפ"ז יקשה לשמואל מדברי חכמים דכשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דמתייבמת כמו שהקשו התוס' זאת [בד"ה ושמואל] דהשתא ליכא לתרץ כתירוצם דשם דשמואל סבר כר' ישמעאל דהא ר"י סבר דאף דליכא חידושי דרבנן לא אמרינן אאעב"ז ושמואל הא לא ס"ל, זולת דנימא דשמוחל סבר כר' ישמעאל בחדא באיכא קידושי דרבנן וסבר כרבנן דר"א בליכא קידושי דרבנן:

בא"ד וא"ת לרב תיקשי למ"ד לא קנו כו'. ק"ל הא י"ל דרב סבר כרב אחא דמוכיח מחליצה מוטעת דאמרינן אחולי אחיל או דס' כס"ד דבני ישיבה דסיפא דמתני' כנסה סתם משמע דקאי ארישא דקדשה ע"ת וכנסה היינו אף בלא בעל ומוכח ממתני' סברא דאחיל. גם מה שהאריכו התוס' בתירוצם והא ל"א דבעל לשם קידושין הני מילי אינם מובנים הא בפשוטו כיון דקדושי טעות היינו פחות משוה פרוטה פשיטא דלא שייך ביה ענין אחולי:

גמרא והא הכא דבטעות אשה א' וכו'. בכאן נלאו כל מעיינים למצוא פתח מה חילוק יש לענין קטנה בין טעות אשה א' לב' נשים. וע' בבעל המאור. גם דבריו אינו מובן דמיון הש"ס. וכאלו לא הבין המקשן שום סברא לחלק בין אשה א' לב' נשים ומדמה רק הלשונות להדדי. ולענ"ד אם נפרש כפי' רש"י דטעות אשה א' כעין ב' נשים. היינו בגרשה בנתיים יש מקום לפרש דהך מקשן הים מפרש דברי רבה כך. והיינו דודאי בבועל ארוסתו אין מקדשה בביאה. ומש"ה אמר רבה דבאשם א' והיינו קדשה ע"ח וכנסה סתם אף דדעתו שהבעילה יהיה אף אם יהיה בה מומין. מ"מ אינו מקדשה עכשיו בביאה ולא הוי קידושין. ולזה אמר רבה דרב מיירי בטעות אשה א' כעין ב' נשים היינו בקדשה ע"ת וגרשה וחזר ובעלה לשם קידושין. בזה כיון דדעתו לבעול בלתי תנאי והרי מקדשה עכשיו הוי קידושין בלתי תנאי. אבל בבועל ארוסתו ע"ד הקידושין הוא בועל. וחילוק זה נזכר בתוס' בשמעתין ומש"ה פריך הש"ס מקטנה דע"כ מקדשה עכשיו בביאה. וע"ז מישך שייכים דברי תוספות דהא דלא פריך מפחות מש"פ. דשאני הכא דלא היו הקידושין עעולם ל"ש דבועל לשם קידושין ראשונים. אבל היכא דהיה בפעם שם קידושין אינו בועל לשם קידושין ועולה הכל כהוגן וק"ל. ע' בר"ן בשמעתין שכתב ג"כ דאם אח"כ אינו מקפיד אמומים חלים הקידושין למפרע. והקשה ע"ז ממתני' דפ"ב דקידושין דקתני ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו וכו' אינה מקודשת. ותירץ דמיירי דעכשיו מקפדת באמת רק שאומרת דבלבה היה ודברים שבלב אינן דברים ע"כ. ועדיין צריך ביאור. דמ"מ למאי דאמרי' בקידושין דדברים שבלב הוי דברים ושאני מתני' דהלב סותר הדיבור. בזה יקשה כיון דמ"מ גם בזמן מועט אחר התנאי היה בלבה להתקדש אע"פ שהוא עני וממילא חלו הקידושין. ואמרתי דכוונת הר"ן כך היא דאף דהיה בלבה להתקדש. לא שאינה מקפדת והוי כנתקיים התנאי רק שהיה בלבה שיהיה בלא תנאי. אבל מ"מ כפי התנאי לא נתקיים אצלו ולא הוי כמו התקבלתי. ושפיר סותר הלב הדבור כנלע"ד וק"ל: וע"פ דברינו י"ל דזהו ג"כ כוונת הראב"ד (פ"ז מהל' אישות הלכה כ"ג) שכ' וז"ל א"א והוא שכנסה בעדים וכו' ע"ש. והנה מפשוטו נראה דדעת הראב"ד דבכל מחילת תנאי בעי' עדים. ולפי דברינו אין ראיה והיינו די"ל דהראב"ד דקדק לשון הרמב"ם שכ' וחזר אחר כמה ימים ובטל התנאי. דמאי לשון ובטל דנקט הא מחילה לא הוי רק כנתקיים שאומר התקבלתי. אבל לא שביטל התנאי. אע"כ דכוונת הרמב"ם אף באותן אופנים דל"ש הריני כאלו התקבלתי ע' ברשב"א הביאו בר"ן נדרים (דף כד). מ"מ מהני שמבטל התנאי ונתרצו שניהם שיהיה הכסף קיים לקידושין בלתי תנאי ולא הוי מקדש במלוה כיון דעדיין תליא הקידושי' אם יקיים התנאי. וסברא זו נזכרה להרא"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ו. הביאו הטור ססי' קמ"ג דבגט אם התנה ע"מ שאתן לך מאתים זוז יכול אח"כ לבטל התנאי שיהיה הגע בלתי תנאי כיון דיכול לגרשה בע"כ והוי ונתן בידה כיון דלא נתבטל הגט רק בקידושין א"י לבטל בע"כ התנאי שהוא לטובתה כיון דא"י לקדשה בע"כ ע"ש. אבל בשניהם רוצים עהני מביטול. וזהו שכ' הרמב"ם ובטלו בינו לבינה. והיינו שנתרצו שניהם. וע"ז כ' הראב"ד כיון דמטעם ביטול קאתינן עלה ושיחולו הקידושין מעכשיו בלתי תנאי בעי' עדים דהוי כמקדש עכשיו. כנלע"ד. אך באמת בזה היה נראה דאין הרמב"ם חולק דבעי' עדים וע"כ לשון ובטל שכ' הרמב"ם הוא לאו דוקא. ודוק: