חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות מד.

גמרא פשיטא ראשון במכר ושני במתנה כו' דליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא. ק"ל הול"ל דכתב בכדי שאם יבא בע"ח לגבות ממנו יראהו השטר מתנה ולא יגבה ממנו השבח ( אב"ה וכדאיתא פ"ק דבב"מ דף טו ויראה כוונת הקושי' דאלו לטעם שבגמרא אם הלוקח עצמו המצרן בטל שני את הראשון, ואף דהתוס' כתבו די"מ דלאו דוקא משום דינא דבר מצרא דגם היכא דלא שייך דינא דבר מצרא נ"מ לענין דרך, מ"מ זה ודאי אינו קושיא דיאמר משום דרך, דהא גם זה לא פסיקא, דפעמים ליכא דרך, אבל משום בע"ח תמיד יש לחוש דלמא ידע שיש לו בע"ח ואנחנו לא נדע אותו, וחכם אחד הקשה על קושיית אבינו אב ישראל זצ"ל די"ל דמיירי במכר בפירוש שלא באחריות דאז גם מלוקח אינו גובה שבח ומ"מ לא ביטל משום דינא דב"מ, וטעה בזה דהא מסיים וכש"כ ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבע"ח הוא דכתב ליה, אלמא דמיירי בסתם דהוי אחריות ט"ס או בפירש לו אחריות):

גמרא שניהם במכר ביטל השני את הראשון. לכאורה לפוסקים דדאקני לאו ט"ס הוא א"כ בשטרות דלא נכתב דאקני י"ל דזהו ההוספה בנכסים שקנה בין שטר ראשון לשני אם קודם זמנו לזמן שטר שני:

תד"ה א"ב אמאי יכול לפסול להעדים בענין זה. נראה כוונתם במה דדייקי בלשונם הזהב בענין זה, דל"ק איך יכול לפסול לעדים, די"ל דנ"מ אם יבא עוד אחד ויעיד שהם פסולים דהוי ב' עדים עם זה אלא דהקושיא בענין זה היינו ע"י הוכחה שהשטר ראשון פסול דמ"מ לא הוי עדות בפה ולא עדיף מעדות מפי כתבו דלא מהני:

גמרא והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואים. ואף דהלכתא כר"נ בדיני מ"מ הא דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה לאו ר"נ בעצמו אמר הכי רק ר"פ אמר כן אליביה ואפשר דר"נ עצמו אינו סובר כן, גם רפרם ור"א לא פליגי בהאי דינא דאוסיף דקלא רק בלא אוסיף דביטל שני את הראשון בזה פליגי ובתוס' נתקשו בזה. מיהו קשה דהא בכ' במפורש אוסיפת ודאי לא ביטל והכא בתוספת כתובה כותבים בפירוש ואוסיפת כמ"ש רש"י לעיל ד"ה ה"נ וכו':

תד"ה והלכתא ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא. ק"ל הא מברייתא לחוד ל"ק די"ל באמת בכתב לה ושני ביטל את הראשון אלא הקושיא רק משום דר"פ ס' לעיל דלא ביטל וא"כ ליכא פשיטות רק מאמורא והא כתבו לפני זה דלא רצה לדייק מאמוראים:

במתני' הגיורת כו' יש לה אב ואין לה פתח בית אב כו' לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה. ואף למ"ד נקטעה יד העדים פטור דבעינן קרא כדכתיב, מ"מ הכא גלי קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה, היינו נמי שאין לה אב, כ"כ בתוס'. ולאו בדוקא נקטי התוס' כן דהא אכתי תקשי דמנ"ל דומתה אתי לרבות הורתה שלא בקדושה וממילא שמעינן דפתח בית אב רק למצוה דלמא ומתה אתי לישראלית גמורה שאין לה אב אלא דכוונת תוס' דמדאצטריך בישראל למעט גרים מובן דפתח בית אב רק למצוה. אבל קשה הא מ"מ ישאר קושיית הש"ס דלמא ומתה אתי רק לרבות הורתה ולידתה בקדושה, ואי כדמשני האי ישראלית מעלייתא היא, הא מ"מ אצטריך דהוי ס"ד דבעי קרא כדכתיב ופתח בית אב לעיכובא ואייתר קרא בישראל, והוי ממעטין הורתה ולידתה בקדושה אף דישראלית מעלייתא היא, וכמו דאמעיט מחליצה כיון דאייתר קרא, (וכדכתבו בתוס' לקמן ריש ע"ב):

תד"ה אין לה פתח בית אב. תימה דתקשי מהכא למ"ד נקטעה יד עדים פטור. ואין לומר דמוכח דהוי רק למצוה דאל"כ יהיה בכל פעם התראת ספק שמא ימות האב או ימכור, ובנקטע יד העדים שאני דהוי ענין דלא שכיח לקוץ יד העדים, דכיון דמחוסר מעשה מיתה או מכירה לא מקרי התראת ספק כמ"ש תוס' בשבת (דף ד' ע"א) ובגיטין (דף לב ע"א):

תד"ה אימר אחולי אחיל וכו' ועוד אומר רשב"א דנ"מ וכו'. נלע"ד דזהו דוקא בע"ח דשעבד לו דאקני דהא הך אחולי אחיל נגמר רק בזמן כתיבת שטר שני דהוי באותו שעה כאלו חזר והקנה להנותן חבל עכ"פ בשעה שלוה הנותן לא הי' קרקע זו שלו והוא בכלל דאקני. ומ"מ יש לע' במה זכה בה הנותן שישתעבד לבע"ח דבמחלה בעלמא לא חזר המתנה להנותן בלא קנין ע"ש אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ודחה דברי תוס' מפ"ז וצ"ל דהוי כמו קנין אודייתא דמכח כתיבת שטר שני בזמן שני הוי כמו הודאה שקרקע הוא אז של נותן ומקני ליה הקרקע בהך הודאה גופא: ומ"מ אני תמה כיון דבאמת משכחת גוונא דמחילה לענין בר מצרא כמ"ש תוס' בתירוצם א' א"כ מהיכי נוכיח דמקנה לי' להנותן באודייתא דהא י"ל דלא מקני לי' שום דבר רק שמוחל לו לענין בר מצרא. ואולי דבאמת כוונת תוס' בתירוצם ב' רק היכא דליכא נ"מ לענין מצרא כגון שלא קנה הנותן בנתיים שדה של המצר דהמקבל מתנה. וצ"ע: