חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות לו.

תד"ה ולתני קטנה דהו"א דוקא קטנה. ק"ל הא בפשוטו ניחא דתני איילונית לאשמועינן דמקטנותה יוצאת לבגר:

תוס' ד"ה וליתני קטנה ותימא לר"י אמאי לא משני דקמ"ל דממאנת עד שתביא שתי שערות. ותמיהני על תמיהתם דאיך נשמע כן דאדרבא אם גדולה יכולה למאן הממאנת כפשטא, (וראיתי אח"כ דגם במגיני שלמה נתקשה בזה) וי"ל דדלמא הברייתא סמך דמדקתני ולא הפיתוי דלא מיירי בגדולה דהא ממילא מחלה וכקושית התוס', אע"כ דממאנת קטנה ויקשה הא קטנה דעלמא ג"כ אין לה קנס ומוכח דממאנת ראויה למאן ומוכח שפיר דא"י למאן בגדולה. מיהו בעיקר קושייתם דלא פיתוי היא מיותר, בפשוטו י"ל דמשכחת בנשתטית דלאו בת מחילה, ואי דל"ש לשון ולא פיתוי, כיון דפיתוי דידה אונס הוא הא לרפרם וכן לס"ד דמיירי בקטנה ואף עפ"כ נקט לישנא ולא פיתוי דמ"מ עשה דרך פיתוי.

גמרא החרשת והשוטה והבוגרת ומ"ע אין להן טענת בתולים, פירש הר"י בהתוס' לפי שבחזקת מ"ע היא. וקשה לי דא"כ לר"ג איך שייך קנס תמיד נימא שמא מכ"ע היא דלא שייך מדלא אמרה ואי דמיירי בנמצאים בתולים אם כן גם בחרשת ושוטה יהיה קנס בכה"ג, וי"ל כיון דהיא טוענת ברי נאמנת בברי וחזקה ואף אם הוא היה טוען ברי שמצא פתח פתוח היה נאמן דהוי ברי וברי מ"מ לא מקרי מודה בקנס כיון דשתיקתו מחייבתו אלא דהיה יכול לפטור עצמו בטענה לא מקרי מודה ( אב"ה ככתוב בתשובות הרשב"א ח"ג סק"י ובמל"מ פי"א מהלכות אישות) וכצ"ל לדברי הרמב"ן שהביא הר"ן בפ"ק בההיא דפ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה דכתובה דרבנן והם האמינוהו, שהקשה דאמאי א"נ מדינא ותירץ שם דא"כ כל אדם ישא אשה ולמחרתו יעליל עליה וישלחנה בלא כתובה ויהיו בנות ישראל הפקר, ויקשה חיובא דקנס היכי משכחת לה דיאמר תמיד פ"פ מצאתי ומדינא נאמן לפטור עצמו וא"כ אף בלא טעין להוי מודה בקנס, אע"כ דדוקא אם הודאתו מחייבתו מקרי מודה בקנס אבל אם החיוב בעצמותו לפנינו כל ששותק אלא דהי' יכול לבוא בטענה לא מקרי מודה בקנס:

תד"ה אבל ח"ל, לא הומ"ל מני רנב"ה, לא הבנתי קושייתם דהא דרשה דולו תהיה לאשה דרש' פשוט' הוא כדפרכי' בפשיטות אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו', וא"כ כיון דע"כ האי תנא לא דריש לרבויא דהנערה לח"כ, וא"כ ממילא בלאו טעמא דרנב"ה דקלב"מ ג"כ ליכא קנס מקרא דולו תהיה לאשה ואולי דקושיית' דדלמא ס"ל חד לעשה וחד ליבמה לשוק דאין קדושי' תופסי'. וא"כ ממעטי' מכח דרנב"ה, אמנם תוס' לעיל (דף ל ע"א) ד"ה הכ"מ בבא על הנדה וכו'. לא ניחא להו בזה ע' באחרונים שם:

תד"ה החרשת, לפי שבחזקת מכ"ע היא וכו'. ע' מהרש"א דעיקר תי' התוס' דטענינן עבורה דהיא מכ"ע ואתי' כר"מ דמכ"ע יש לה מאתים ע"ש. ולדבריו צ"ל למה דמשמע מתוספות דחבוטי מחבט' דחרשת ושוטה שוה לשאר נשים אלא דבעלמא יכולה למטען משא"כ בחרשת. א"כ ע"כ הא דפליגי ת"ק ור"מ בסומא. היינו דת"ק ס"ל דסומא יכולה לידע קצת, אך אם נאמר דכוונת תוס' בפשטא. והיינו דבאמת עיקר קושית תוס' היה רק בענין טענת משארסתני נאנסתי דאיכא ריעותא לפניך אלא דבאת לומר מכח החזקה דתחתיו היה. בזה בעי' טענת ברי, אבל לטעון מכ"ע שפיר טענינן לה דהוי חזקה מעליא דלא נבעלה מעולם [וממה דכתבו תוס' לעיל (דף יג) דללישנא דמגו ע"כ כמ"ד במנה ולא כלום, אין לסתור זה מהא דלא ניחא להו. דגם לל"ק אמרי' חזקה גבי מכ"ע כיון דלא אתרע כלל, דזהו קשה גם למהרש"א דס"ל דמכח דמכ"ע שכיחא לא מקרי אתרע ותקשי ג"כ כזה. אע"כ דס"ל להתוס' דפשטה דמלתא דלל"ק ליכא טעמא כלל. אלא משום מגו] אלא דקושייתם היתה דמ"מ יהא מפסיד לה מנה עכ"פ. ואף דמכ"ע ליכא מקח טעות דהא אף בלא הכיר יש לה ג"כ מנה. וכיון דחרשת ושוטה לית לה כתובה אלא בכתב לה ומהראוי דאף במכ"ע ולא הכיר לתחייב בכולו. וזהו באמת דעת הרמב"ן במלחמות. ולתוס' לא ס"ל כן כמו שסתר זה במ"ל שם בטענה נכונה ע"ש. ולזה תי' הר"י דשפיר טענינן לה מכ"ע ויש לה כתובה משלם דבחזקת מכ"ע נשאה והוי הכיר בה. ואף דלרבנן גם בהכיר בה אין לה רק מנה. מ"מ בחרשת ושוטה דמיירי דכתב לה פשיטא דצריך לשלם הכל כיון דהכיר בה ואדעתא דהכי נתחייב וכתב לה. והוא נכלל בדברי המ"ל בשם הראנ"ח ע"ש. ומרויחים בזה דא"ש ההיא פלוגתא דסומא דגם בסומא טענינן לה מכ"ע. ומ"מ יש לה ט"ב להפסיד עכ"פ מנה. גם מרווח יותר קושי' הרשב"א על ר"י דלוקמי כולה כר"ג והא ר"מ והא רבנן. דלפי' מהרש"א ע"כ לא קאי לפי הגירסא דלא קתני בברייתא ויש לה ט"ב, אף דמדברי המהרש"א נראה דס"ל דקאי גם להך גירסא. דבריו שגבו ממני לאיש קטן כמוני ולא אבין עומק דעתו. ולהך פירוש ניחא בפשוטה דקושית הרשב"א דהך גופא מנ"ל להש"ס דהטעם דבחזקת מכ"ע נשאת. ומכח זה מרמי אהדדי מט"ב על קנס. דלמא הטעם דטענינן לה מכ"ע דאף דליכא ברי מ"מ כיון דלא אתרע החזקה טענינן לה. והא דיש לה כתובה משלם היינו דאתי' כר"מ דמכ"ע כתובתה מאתים. ומה דמשני הש"ס הא ר"ג הא ר"י היינו דלהגירסא ויש לה ט"ב אתי' כפשטא דלר"י לא מצינן למטען מכ"ע דאף בטוענת כן א"נ. וא"כ אף דבחזקת מכ"ע נשאת. מ"מ דלמא בעולה היא. ולאידך גירסא ע"כ הא ר"י היינו דלר"י מכ"ע ל"ש ולא הוי בחזקת מכ"ע. וכדברים אלו צ"ל ממש ג"כ לפי המהרש"א: אמנם אף דהרווחנו הרבה לענין מחלוקת ת"ק ור"מ לענין סומא. מ"מ תקנתנו הוא קלקלתנו דמכח זה מוכח כמהרש"א דלאידך פי' הנ"ל מה הקשה הרשב"א דלוקי אידי ואידי כר"ג, והא כר"מ, והא כרבנן, הא י"ל דמה"ט גופא דס"ל לת"ק דסומא אית לה ט"ב מוכח דס"ל כרבנן. דאל"כ מ"ש חרשת ומ"ש סומא דבתרווייהו לא ידעה למטען. אע"כ כפי' המהרש"א דבאמת מוקי ר"ש כר"מ. וע"כ דסומא ידעה למטען יותר ושפיר הקשה תוס'. וע':

בא"ד וכ"ת משום דקתני חרשת דומי' דאיילונית. וק"ל הא כיון דע"כ תוס' ס"ל דמה שכ' לה לא כתב לה אדעתא דמכ"ע דלא כהרמב"ן כנ"ל, אם כן ממילא לרבנן דר"מ בחרשת ושוטה הפסידה. דהא כתיבתו לא היה אדעת דמכ"ע והוי כלא כ' לה כלל דלית לה כלום. דבחרשת ושוטה לא תקנו חכז"ל כתובה כלל. וצ"ע: