חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת ביצה יב

גמרא פוק תני לברא הבערה ובישול אינו משנה. מסתפקנא אם יש חילוק מלאכות ביוה"כ או לא, דאמרינן בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כג) יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט, ויש לחקור מה דינו של יוה"כ, לשבת דמי ויש חילוק מלאכות, או ליו"ט דמי ואין חילוק מלאכות. והנה בביצה (דף יב ע"ב) א"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה וא"ת משנה ב"ש היא דלא אמרינן מתוך וכו', ולכאורה תמוה, הא י"ל דברייתא זו כרע"ק דס"ל פ"ק דפסחים דלא אמרינן מתוך, וביותר דתוס' ביצה שם בתחילת הסוגיא גבי השוחט עולת נדבה דאמרינן דאמר לך מני ב"ש, כתבו דס"ס דהו"מ למימר רע"ק היא, אבל התמיה במקומה עומדת, איך שייך לומר פוק תני לברא, נהי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, הא י"ל דאתיא כרע"ק. ולכאורה יש ליישב, בהקדם מ"ש תוס' בפסחים פרק אלו עוברין (דף מז ע"ב ד"ס ועייל) דהקשו דליחשוב אוכל ג"ה של נבילה והניחו בקושיא, ולכאורה קשה על קושייתם, הא מצינו לרבנן דר"מ בחולין (דף קא) דג"ה של נבילה אינו חייב משום נבילה, דלא אמרינן איסור כולל, אבל ג"ה של עולה חייב ג"כ משום עולה דהוי כולל בחמור דעולה אסור בהנאה, א"כ דלמא הך ברייתא דמבשל גיד ס"ל ג"כ הכי, ואינו חייב משום נבילה דאינו חייל על גיד, אבל משום בב"ח שפיר חייל, דהוי כולל בחמור, דמגו דחל על החלב חל נמי אגיד, והוא אסור בהנאה: אולם באמת מפורש בהרמב"ם (פט"ו ה"ו) אבל המבשל בשר מתה או חֵלב בחָלב, אינו לוקה על אכילתו משום בב"ח, שאין בב"ח חל על נבילה, דאין כאן לא כולל ולא מוסיף עיי"ש, ובאמת טעמא בעי, אמאי לא הוי כולל במגו דחל על החלב, דהא הרמב"ם סובר דבטעמא בלא ממשו הוי רק איסור דרבנן וא"כ החלב נאסר משום בב"ח [ובשלמא להסוברים דטעם כעיקר דאורייתא, אף דמ"מ לגבי החלב הוי איסור חלב ואיסור בב"ח איסור בת אחת, מ"מ י"ל דכולל מקרי רק מגו דהאיסור פעל לאסור המותר, אבל היכא דבלאו איסור זה היה ג"כ אסור, דהיינו החלב אף בלא איסור בב"ח היה אסור משום חלב אף דהחלב אסור ג"כ משום בב"ח דהוי איסור בת אחת מ"ע לא אמרינן בזה כולל, וראיה דא"כ נבילה ביוה"כ ליהוי איסור מוסיף, דבודאי יש אחד בעולם דנעשה גדול ביוה"כ ונימא מגו דחל יוה"כ על נבילה זו, להנולד ונעשה גדול ביוה"כ, דלדידיה הוא איסור ב"א חל נמי על אחרים. ( אאב"ה עיין בתשובות אבא מארי (סי' קע' בדברי אחי הג' נ"י שם בד"ה אף כי רחוק). אע"כ דכה"ג לא מקרי מוסיף כיון דמ"מ בלא איסור יוה"כ היה אסור להנולד משום נבילה, ופרט זה עדיין צ"ע]. גם קשה אם בישל נבילה ושחוטה יחד בחלב, יהא חייב על הנבילה משום בב"ח, דהוי כולל מגו דחל על השחוטה חל ג"כ על הנבילה. ולזה נראה דהסברא כך הוא, דבאמת הענין דבב"ח דטעם הבשר שנכנס בחלב אינו אוסר רק החלב ולא הבשר, אלא דטעם החלב הנכנס לבשר הוא דאוסר להבשר והוי ב' ענינים ולא מקרי כולל, ומש"ה גם בבשלו נבילה ושחוטה בחלב לא הוי כולל, דטעם החלב שנכנס לבשר השחוטה אותו הטעם אינו אוסר להנבילה, אלא דטעם החלב הנכנס לנבילה משוי אותו לבב"ח, והוי ב' ענינים ולא מקרי כולל, ונכון. ולפ"ז שפיר הקשו תוספות דכיון דברייתא ס"ל דבב"ח חייל אגיד אף דלא הוי אפילו כולל, אפ"ה איסור חל על איסור מכ"ש דנבילה חל על גיד דהוי כולל. וראיתי להרב הצל"ח בפסחים כתב לתרץ קושית תוס' הנ"ל, דלמ"ד בחולין דמבשל חלב בחלב חייב על אכילתו משום בב"ח, כיון דאפקיה בלשון בישול, כל דחייב על בישולו חייב ג"כ על אכילתו ממילא בפשוטו ל"ק קושית תוס' די"ל דהברייתא ס"ל דאין איסור חל על איסור ולא חל נבילה על ג"ה, והא דחייב משום בב"ח, היינו כיון דחייב על בישולו חייב גם על אכילתו, ולאידך מ"ד דס"ל דמבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואין לוקה על אכילתו, ומוכח דהברייתא ס"ל דגם בעלמא איסור חל על איסור, י"ל דהך מ"ד ס"ל כר' ירמיה ביומא (דף לו) דקאמר ריה"ג ורע"ק פליגי בלאו דנבילה אי הוי ניתק לעשה וס"ל לריה"ג דמקרי ניתק לעשה, א"כ י"ל דהך ברייתא כריה"ג וליכא חיוב מלקות על נבילה עיי"ש. ולפ"ז ניחא סוגיא דביצה, והיינו דר"י ס"ל כפי ההלכה דלא אמרינן מדלוקה על בישולו, וא"כ מדלא קתני נבילה ע"כ דהברייתא ס"ל כריה"ג דנבילה מקרי ניתק לעשה, א"כ שפיר קשה דלא לילקי אהבערה משום מתוך דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ואי דאתיא כרע"ק הא יקשה כיון דרע"ק ס"ל דנבילה לא מקרי ניתק לעשה ליחשוב ג"ה של נבילה וק"ל. אך אחרי שהתוס' ז"ל עמדו בקושיא ולא ניחא להו לומר דברייתא כריה"ג אזדו דברינו. על כן נראה ליישב סוגיא דביצה באופן אחר, ויתישב ג"כ דקדוק. דר"י אמר הבערה ובישול אינה משנה מתחיל בהבערה ובישול וסיים דנימא מתוך שהותרה הבערה לצורך, ואמאי לא נקט ג"כ דנימא מתוך שהותרה בישול לצורך, ואמאי פתח בתרתי וסיים בחדא, והוא בהקדם דברי המג"א (סימן שכ"ה ס"ט) שכתב ובפסחים (דף מז) משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה עיי"ש, והיינו מדאמרינן אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה, ובספר תוספות שבת השיג, דהא בפסחים קאי לפי הס"ד דמוקצה דאורייתא מש"ה אסור לבשל, אבל לדידן דקי"ל מוקצה דרבנן י"ל דמותר לבשל בעצי מוקצה, ולכאורה י"ל יותר דלא די דיש לדחות ראיית המג"א, גם אפילו סתירה איכא, דלכאורה קשה אמאי נקט הגמרא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה דמוקצה דאורייתא, דבזה קשה אמאי לא חשיב גם הבערה, דהא כיון דמיירי בעצי מוקצה ממילא ליכא הואיל, דהא האורחים לא יבשלו בהבערה זו מחמת איסור בישול בעצי מוקצה וממילא איכא ג"כ חיוב בהבערה, ואי דמיירי דמצא האש בוער והוא לא עשה ההבערה רק הבישול, מ"מ היא גופא תיקשי ליתני בהבעיר הוא וחייב ג"כ משום הבערה. ויותר הו"ל לומר דלא אפיק הבערה ומיירי בעצי מוקצה ומוקצה לאו דאורייתא, אלא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לבשל בעצי מוקצה ממילא אי יקלעו אורחים לא יעברו על איסור דרבנן לבשל אצל ההבערה זו, ואזדא סברת הואיל, וחייב ממילא משום הבערה, אע"כ מוכח דאלו מוקצה דרבנן מותר לבשל בעצי מוקצה ואיכא הואיל, וא"כ הוי תיובתא לכאורה על המג"א. אולם למ"ש הגאון רבי ליב בספרו שאגת ארי'. דאיסור מדרבנן שייך ביה הואיל דיעברו האורחים על איסור דרבנן ולא מקרי מלאכה דאורייתא, דגבי דאורייתא קיימא הואיל, א"כ שפיר י"ל כהמג"א דגם אי מוקצה דרבנן אסור לבשל בעצי מוקצה, ומ"מ אינו חייב על ההבערה. דמדאורייתא קיימא סברת הואיל מש"ה הוצרך לומר דמוקצה דאורייתא. וכבר כתבתי בתשובה שדברי השאגת אריה צריכין ראיה (אב"ה בתשובתו להרב דפראנקפורט הלא הוא בחלק א' מפסקים סימן ה'). ונראה להביא ראיה מסוגיא דביצה (דף כה ע"א) בהמה מסוכנת וכו' והתנן מתני' כדר"ה וכו' מאי לאו מבית טביחתה ממש, ולכאורה קשה הא אף אי איתא לדר"ה יקשה דהא טעמא דר"ה דבהמה בחזקת היתר עומדת, והיינו דכשנולדה היה לה חזקת היתר מכח רובא דרוב בהמות כשרות, א"כ עדיין יקשה איך אמר רע"ק מבית טביתה, הא רע"ק ס"ל בפ"ק דמכות דחיישינן למיעוטא דקאמר אלו הייתי בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, דאמרינן להו ראיתם דלמא במקום סייף נקב הוי וכיון דחיישינן למיעוטא ליכא חזקת היתר דבהמה, ואיך מותר בלא בדיקת האיברין: ולכאורה היה נראה ליישב דרע"ק לשטתיה דסבר בביצה (דף כא) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע, א"כ אף אם היא טרפה יכול לשחוט משום הואיל דאי מקלעי לו כלבים להאכילן, ואף דבה"ש היה מוכן לאדם, י"ל דס"ל כר"ש דל"א מוקצה, וביותר למ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ג דביצה דהא דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, זה תליא בפלוגתא אי אמרינן נפש אפילו נפש בהמה, אמרי' בודאי דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים כיון דהוי תרווייהו נפש, עיי"ש, א"כ לרע"ק מותר לשחוט להאכיל לכלבים, ומה דמוכחים בסוגיא ממתני' כדר"ה היינו דמשמע דגם לת"ק אמרי' מבית טביחתה דלא פליגי רק אם משערים לכזית צלי או לכזית חי אבל לכולי עלמא אמרינן מבית טביחתה והראיה מת"ק, אבל לרע"ק הטעם משום דחזיא לכלבים. אמנם נראה דליתא, דא"כ יקשה בהיפוך למה דמשני ממקום שטובחת אכילתה, היא גופא יקשה על רע"ק למה צריך כולי האי דיש שהות לאכול מטובחת אכילתה, בפחות מזה לסגי דיכול להאכיל לכלבים בלא בדיקה, אע"כ אף לר"ע דסבר נפש בהמה במשמע, מ"מ ס"ל מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, ואסור להאכילה לכלבים, ולפ"ז יהא מוכח ג"כ דר"ע סבר כר"י דנתנבלה בשבת אסור לכלבים, דאף למ"ש המג"א (סי' שח סנ"ו) בשם הראשונים דבשר חי היכא דלא חזיא לאומצא אסור לדידן, אף דקיי"ל כר"ש, דאינו עומד להאכילה לכלבים אלא לאוכלו אחר שבת מבושל עיי"ש, א"כ ה"נ י"ל דבהמה קודם בדיקתה אסורה לכלבים אף לר"ש, דגרוע מנתנבלה דאינו עומד לכלבים אלא לבדקה ולאכלה, מ"מ נ"ל דדברי המג"א רק כ"ז שאינו מיחדה להאכילה לכלבים, בזה אסור בטלטול דלא חזיא למידי, דאנן אמרינן מסתמא לא ישליכנה לכלבים, אבל מ"מ מותר להאכילה לכלבים, דמשעה שמסכים להשליך לכלבים נעשה מאכל כלבים, ואין חסרון רק דבה"ש לא היתה עומדת לכך, ושוב הוי כמו נתנבלה דשרי לר"ש, וא"כ מוכח שפיר לכאורה דרע"ק לא סבר כר"ש. אמנם י"ל דבאמת תליא בזה, והיינו דאם מפרשינן בית טביחתה ממש, כיון דרע"ק חייש למיעוטא מוכח דר"ע סבר כר"ש דלא אמרינן מגו דאיתקצאי, וא"כ יכול להאכיל חי לכלבים, ומ"מ הראיה מת"ק, דת"ק מיירי מבית טביחתה אלא דפליגי בחי או צלי, וכיון דת"ק ס"ל דוקא צלי מוכח דס"ל דלכם ולא לכלבים או דס"ל דאמרינן מגו דאיתקצאי, א"כ מדמותר מבית טביחתה מוכח כדר"ה, אבל לפ"מ דמשני ממקום שטובחת אכילתה מוכח באמת דרע"ק ס"ל דאמרינן מגו דאיתקצאי. ולפ"ז יהא נסתר סברת שאגת ארי' שכתב שם היכא דאסור רק מדרבנן שייך ביה הואיל ואי מקלעי אורחים דאפשר דיאכלו האיסור דרבנן, דא"כ עדיין יקשה לר"ע יהיה סגי ביש שהות להאכיל חי לכלבים, דאמרי' הואיל ומקלעי אורחים שיאכילו לכלבים באיסור מוקצה יהיה שחיטתו למפרע כהוגן, והרי משום הפסד ממון שרי כן ע"י הואיל, כדאמרינן פסחים בפ"ג עלה דהך מתני' דמסוכנת, דיכול לאכול אע"ג דאינו אוכל: האומנם דמדברי תוס' שבת (דף לט ד"ה אא"כ ראוים לשתיה וכו') אע"ג דראוין לשתיה אסרי, דהא לית להו מתוך וכו', ודבריהם תמוהים, דמה ענין ראוים לשתיה לענין מתוך, וע"כ צ"ל כונתם כמו דלית להו לב"ש דאמרי' מתוך ה"נ ל"ל הואיל, (וכן הוא במפורש בחידושי הרשב"א שם שכתב ועוד דב"ש לית להו מתוך וכ"ש דלית להו הואיל וכו') וא"כ לר"ע דס"ל פסחים (דף ה) דלא אמרי' מתוך ה"נ לא ס"ל הואיל, ולפ"ז נצטרך לדחוק במה דדייקינן פ"ג דפסחים עלה דמתני' דבהמה מסוכנת יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל דשרי משום הואיל היינו לת"ק, אבל לר"ע דאמר כזית חי לא קאי על יכול לאכול, דלדידיה בעי שיאכל, דהא לר"ע לית ליה הואיל: ומיושב בזה דברי תוס' פסחים (דף ה ד"ה ואומר וכו') ואור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו, ולכאורה קשה הא אף דהוא א"צ, מ"מ מותר מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויצטרכו לגחלתו, ואם נימא דר"ע לית ליה הואיל, א"כ הו"ל למחשביה שמע מינה ד', ולפי דברינו ממילא נכלל כיון דש"מ דלית ליה מתוך, ממילא ג"כ לא אמרי' הואיל. אמנם באמת נפלאו ממני דברי תוס' והרשב"א הנ"ל, דהא בפ"ג דפסחים פריך מברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט כו', ואי אמרינן הואיל אהבערה לא מחייב, והרי הך ברייתא מוקמי לה בפ"ק דביצה דלית ליה מתוך ואף עפ"כ פרכינן דלימא הואיל, הרי דלא תלי זה בזה, ומה דהקשינו בדברי תוס' פסחים (דף ה) הא אף בא"צ לגחלתו לישתרי מטעם הואיל, והו"ל לומר שמע מיניה דר"ע לא ס"ל הואיל, אפשר לומר דלכאורה קשה על תירוצם הב' שם, כיון דבתחלת הבערה א"י ליהנות ממנו וכו', הא יכול ליהנות ממנו דהוי זה וזה גורם, החמץ והעצים שניהם ממנו בחימום ובבישול, ויהיה מוכח דר"ע סבר דזה וזה גורם אסור, והו"ל לומר שמע מינה ד', ולזה י"ל דבאמת ב' תירוצים המה לאחד, והיינו די"ל דפעמים דא"צ לגחלתו ויהא מוכח דר"ע לא ס"ל הואיל, ומה דקתני במתני' דביצה בדר"ע כזית חי, היינו באמת בגמר לאכול ממנו, או כיון דבתחלה א"י ליהנות, ויהיה מוכח דר"ע ס"ל דזה וזה גורם אסור, וא"כ לא הומ"ל שמע מיניה ד', דאינו מוכח איך סבר רע"ק, אי ס"ל דלא אמרינן הואיל או ס"ל דזה וזה גורם אסור וצ"ע. וכיון שכן דאפשר דר"ע אע"ג דל"ל מתוך, מ"מ ס"ל הואיל, מוקמינן כפשטא דגם ר"ע ס"ל בהא כת"ק, דיכול לאכול אעפ"י שאינו אוכל מטעם הואיל, ומדלא מיקל ביותר להאכיל כזית חי לכלבים ע"י הואיל דמקלעי אורחים שיאכילו מוקצה לכלבים, ע"כ כיון דאיסור דרבנן עלה מסתמא לא יקלעו אורחים שיעשו כן, ודלא כסברת שאגת אריה הנ"ל, ול"ל דוקא במידי דחזי לאכילת אדם, שפיר י"ל אף דמדרבנן אסור מ"מ דלמא מקלע חולה שאב"ס, דהא יותר מזה הקשו תוס' פסחים דכל מלאכת שבת לישתרי מכח הואיל דמקלע חולה שיש בו סכנה, ותירצו דלא שכיח, א"כ הואיל דמקלע חולה שאב"ס שפיר אמרינן, משא"כ להאכיל לבהמה באיסור ל"ש לומר כן, דזה אינו, דהא באמת קיי"ל חולה שאב"ס אסור לאכול איסורי דרבנן כדאיתא בש"ע יו"ד (סי' קנה). [ ומה"מ דנתי באם יו"ט אחרון דפסח בשבת, דנוהגים להטמין בתנור לשבת פשטידא בצמוקים דנוהגים לאכול בי"ט אחרון, ולכאורה הי' ראוי לאסור, כיון דההיתר דבישול מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין הוא מטעם דמדאורייתא מותר מטעם הואיל כמבואר בפ"ג דפסחים, והא בזה מה שייך הואיל, דהא האורחים בודאי לא יאכלו היום דביום ז' אין אוכלים צמוקים, ויהא מוכח ממנהג זה כסברת השאגת אריה דאמרינן הואיל דיקלעו אורחים ויעברו איסור דרבנן, אך בזה י"ל כדברינו דחומרא דצמוקים בודאי שרינן לחולה דקיל מאיסורא דרבנן שפיר אמרינן הואיל דיקלע חולה שאב"ס ויאכלנו בהיתר]. ומ"מ יש לדחות, די"ל מה דאוקימנא כזית חי ממקום שטובחת. קאי באמת לאותו צד דאמרינן בפסחים דלא אמרינן הואיל אלא דגמר בלבו לאכול כזית, ולמאן דס"ל הואיל ס"ל באמת כמסקנא דמבית טביחתה ממש קאמר, ואין זה זמן ארוך יותר מזמן אכילתו לכלבים, ולת"ק דאמר כזית צלי סבר באמת כריה"ג דלכם ולא לכלבים. ובלאו דברינו צ"ל הכי לשיטת השאגת אריה דבאיסור דרבנן אמרי' הואיל, דאל"כ היכי אמרי' ממקום שטובחת, למ"ל שהות כ"כ, הא קודם בדיקה ג"כ אינו אסור רק דרבנן, דמדאורייתא הא אזלינן בתר רוב בהמות כשרות, ונימא הואיל אי מקלעי אורחים ויאכלו קודם בדיקתה, אלא ע"כ דהסוגיא קאי למ"ד דלא אמרי' הואיל. ועדיין דחיקא לי טובא, דא"כ למה צריך לשינויי ממקום שטובחת, לוקמי בפשוטו מבית טביחתה ממש, ומ"מ לא קשה מאי קמ"ל לאפוקי מדר"ה וכו' והאנן תנן מתני' כדר"ה וכו', הא י"ל דרמי בר אבא ס"ל כהלכתא דאמרינן הואיל, וא"כ ממתני' לא נפשוט לדר"ה, דהא אף אם ליתא לדר"ה ואסור מדרבנן, מ"מ שרי מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו בלא בדיקתה. [ זולת עפמ"ש בשיטת תוס' והרשב"א דר"ע לית ליה הואיל, וכבר כתבנו דדבריהם צ"ע], א"כ מוכח לכאורה היכא דהאיסור מדרבנן לא אמרינן הואיל ודלא כהשאגת אריה. ואפשר לומר כיון דמצינו דאכילת איסור לא מקרי אוכל נפש, כדקתני בברייתא המבשל ג"ה ביו"ט ואכלו לוקה משום מבשל, אלא דאמרינן עלה דאינה משנה דלב"ה אינו לוקה משום מתוך, והיינו דמ"מ מקרי צורך קצת, עכ"פ למאן דלית ליה מתוך לוקה עלי', א"כ י"ל דבאיסור דרבנן אם בשלו ביו"ט ואכלו, מדרבנן לא מקרי אוכל נפש והוי איסור מלאכת יו"ט מדרבנן עכ"פ [ואפשר כיון דסוף סוף א"א לאכלו מכח איסור דרבנן דרביע עלה לא מקרי אוכל נפש כלל ועבר אדאורייתא], וא"כ לר"ע דלית ליה מתוך, מוכח שפיר ממתני' כדר"ה, דהא א"א לומר דההיתר מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו איסור דרבנן בלא בדיקה, דהא מ"מ עבר על השחיטה עכ"פ מדבריהם, ודברי השאגת אריה עולים יפה למאי דקיי"ל דאמרי' מתוך, ואם יאכלו האורחים באיסור לא היה כאן חילול יו"ט דהותרה משום מתוך. ואולם לכאורה ליתא לפמ"ש לעיל דמדרע"ק ממילא ליכא ראי' כיון דסבר נפש אפילו נפש בהמה במשמע וי"ל דס' כר"ש במוקצה ומותר לשחוט מטעם הואיל דאם יזדמנו לו כלבים להאכילם, והוכחת הש"ס דתנן מתני' כדר"ה על כרחך מת"ק במשמע דס"ל גם כן בהא כר"ע דמבית טביחתה ולת"ק ע"כ לא שרינן משום כלבים מדבעי' דוקא בצלי, וישאר הקושיא דהא לת"ק י"ל דס"ל הואיל וגם מתוך ומותר לשחוט מטעם הואיל דמקלעי אורחים ויאכלו באיסור דרבנן מקודם בדיקה והוי אוכל נפש מטעם מתוך, ולר"ע דלית ליה מתוך מותר דאי אזדמנו כלבים יאכילם בהיתר דס"ל במוקצה כר"ש, וביותר דאף אם יסבור במוקצה כר"י מ"מ הוי הואיל דאורחים יאכילו באיסור מוקצה לכלבים דבזה ל"צ למתוך דהא באכילת כלבים הוי א"נ ממש דלדידהו ל"ש אכילת איסור אלא דהמאכילם עובר על איסור מוקצה ויהיה מוכח מדאמרינן דתני מתני' כדר"ה דל"א הואיל שיעברו על איסור דרבנן וההוכחה מת"ק דמתיר בשהות לאכול מבית טביחתה. והנה לכאורה יש לקיים דברינו הנ"ל דהרי באמת התמיה חזקה על דברי הרמב"ן הנ"ל דמאן דסבר נפש אפי' נפש בהמה ממילא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים דהכל חד, א"כ היכי משנינן ממקום שטובחת אכילתה לר"ע למה צריך כולי האי הא מיד יכול להאכילה לכלבים ובהיתר דהא לדידיה מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, ולגודל התמיה מוכרחנו לדחוק כיון דמסוכנת היא ומסתמא תמות מיד אין צורך לכלבים לשחיטה עבור הכלבים ולא הותר השחיטה עבורם וא"כ שפיר י"ל כנ"ל דמה דאמרינן דתני מתני' כדר"ה היינו מדר"ע דמצד כלבים ליכא היתר דא"צ לשחיטה עבורם ומצד אורחים שיאכל בלי בדיקה באיסור הא לר"ע דלית ליה מתוך מה שיאכלו אורחים באיסור לא הוי אוכל נפש. ואך לפ"ז הדרא קושייתנו לדוכתיה דאיך אמרינן דתנן מתני' כדר"ה הא לר"ע בודאי ליתא לדר"ה דהא ס"ל דחיישי' למיעוטי. ואולי י"ל דהא באמת לא מצינו דלר"מ דחייש למיעוטא דצריך בדיקת בהמה בכל איברים וע"כ הטעם כיון דסוף סוף צריכים לסמוך על הרוב מחששא דבמקום נקב קשחיט ומותר מטעם כיון דלא אפשר סמכי' ארובא וכיון דמוכרחים אנו לסמוך באכילה זו על הרוב סמכינן לגמרי ול"צ לטורח בדיקת הבהמה וא"כ י"ל דאף דר"ע ס"ל חיישינן למיעוטא מ"מ ס"ל כדר"ה דמותר בלא בדיקה. אמנם נראה למנוע מהדוחק הנ"ל דמאן מפיס דתמות מיד שלא ניתן לשחוט לצורך כלבים ומה דהקשינו על הרמב"ן דלר"ע למה צריך לשהות כדי ממקום שטובחת י"ל דלהך שינויא ל"א הואיל ויכול לאכול היינו דגמר בדעתו לאכול ומש"ה נקט רש"י ממקום שטובחת דבזה הוי מלתא דפסיקא דיכול לשחוט ולגמור בדעתו למיכל מיניה אבל בליכא שהות כל כך לאו מלתא דפסיקא להתיר דלפעמים אסור באין לו כלבים או שיש לו נבילה לפייסן. ולפ"ז הדרן לדברינו דדיוקא דהש"ס דתנן מתני' כדר"ה אינו מדר"ע די"ל דס"ל הואיל ומותר דאי מקלעי כלבים ויאכילם בהיתר דס"ל במוקצה כר"ש ובפרט להרמב"ן לא הוי מוקצה לר"ע דלדידי' מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וע"כ הראיה מת"ק ויקשה דלמא הת"ק ס"ל הואיל ומתוך ומותר מדין הואיל דאורחים יאכלו באיסור מדרבנן בלא בדיקה ומקרי אוכל נפש משום מתוך, אע"כ דל"א הואיל שיעברו איסור דרבנן כאשר מסברא ראוי להיות כן ואפשר דגם השאגת אריה ס"ל כן ודבריו בסי' ס"ד רק למ"ש שם דהרבה טרפות בריאה מצד חומרות בעלמא ולהרבה פוסקים ס"ל דהוי השחתת ממון בחנם בזה אפשר אי מקלעו אורחים ויאכלו כיון דמדינא מותר ורק בדרך חומרא הוא אפשר שלא יחושו לחומרא זו אבל בדבר שאסור מדינא אף שהוא רק דרבנן ל"א הואיל דמסתמא לא ירצו האורחים לאכול איסור דרבנן. ואדאתינן להכא י"ל דבאמת לר"מ וכן לר"ע דחיישינן למיעוטא צריכין בדיקה בכל האיברים א"כ מוכח דס"ל לר"ע דאמרי' הואיל דאף דמלישנא דיכול לאכלו י"ל דהיינו גמר בדעתו לאכול מ"מ הא למה דמסקי' דתני ר"ח מבית טביחתה ממש וכדר"ה עדיין יקשה לרע"ק דחייש למיעוטא א"י לאכול בלא בדיקה ואי דשרי לכלבים הא ודאי ל"ש לפרש דיכול לאכול היינו דגמר בדעתו להאכיל לכלבים דהיה צריך למנקט אם יכול להאכיל לכלבים וגם הא סתמא קתני אף באין לו כלבים להאכילם אע"כ דמותר מטעם הואיל דיזדמנו כלבים ויאכילם. ולפ"ז דמוכח דס"ל לר"ע הואיל מיושב סוגיא דביצה דנקט הקושי' דנימא מתוך שהותר הבערה ולא נקט הקושי' גם על בישול דנימא מתוך, היינו דמבישול ליכא קו' די"ל דה"מ ר"ע היא דלית ליה מתוך אבל מהבערה פריך שפיר דאי כר"ע הא ר"ע ס"ל הואיל לא ליחייב אהבערה מטעם הואיל, ומה דפתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה, היינו דגם על הבערה היה מקום לומר דאתיא כר"ע, ואי דנימא הואיל דלמא מיירי בעצי מוקצה ומוקצה דאו', ואי דלחייב עוד מלקות, דכיון דאורחים לא יבשלו בזה משום איסור בישול בעצי מוקצה וליכא הואיל לחייב על הבערה ועל המוקצה, הא אפשר לומר דאין חילוק מלאכות ליו"ט, לזה קאמר הבערה ובישול אינה משנה, היינו דאם חשיב בחשבון המלקיות הבערה ובישול, ומוכח דאמרי' דיש חילוק מלאכות יקשה על הבערה דנימא מתוך, דאי אתיא כר"ע נימא הואיל כיון דיש חילוק מלאכות ע"כ לא מיירי בעצי מוקצה, דא"כ לחייב משום הבערה ומשום בישול ומשום עצי מוקצה וע"כ דלא מיירי מעצי מוקצה, או דסבר מוקצה דרבנן, א"כ מדלא פטור על הבערה משום הואיל ע"כ דלא אתיא כר"ע ושפיר יקשה דנימא מתוך, ודוק היטב. אמנם כיון דיש מקום לומר כפי הנ"ל דלר"מ ור"ע אף דחיישי למיעוטא א"צ לבדיקת כל האיברים כיון דבלא"ה אי לאו תלייה ברוב א"א לאכול מחשש דלמא במקום נקב שחט וממילא ליכא הוכחה דר"ע סבר הואיל: לזה נראה ליישב סוגיא דביצה דהבערה ובישול אינו משנה בדרך אחר ונשוב אל המקום שהתחלנו בו, והוא הספק אם יש ביוה"כ חילוק מלאכות אם לא, דהנה יראה דזהו ודאי למאן דדריש חילוק מלאכות מקרא דעושה מאחת מהנה, ממילא אין חילוק בין שבת ליוה"כ, דאטו הא קרא דוקא בשבת כתיב, (ואין להקשות לפ"ז איך משנינן דאין חילוק מלאכות ליו"ט, הא מ"מ לנקוט חורש תלם א' ביוה"כ ויתחייב משום חורש ומשום זורע, דאף דלפי האמת דמשני הש"ס על פרכא דלחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט וחול דהאי תנא איסור כולל ל"ל וקשה דא"כ איך חל איסור יו"ט על שביעית וצ"ל דמיירי ביו"ט של ר"ה דהוי איסור ב"א שבת ויו"ט, וכ"כ בספר שאגת ארי', וא"כ ממילא לא מצי למנקט חורש ביוה"כ דלא חייל אשביעית, מ"מ יקשה עדיין להמקשן דפריך משבועה שלא אחרוש אמאי לא פריך בפשוטו לינקט חורש ביוה"כ וחייב משום חורש ומשום זורע דהוי כולל על שביעית, דמגו דנאסר במלאכת תלוש משום יוה"כ נאסר ג"כ במלאכת מחובר משום יוה"כ, אמנם מעיקרא לק"מ דמה דאנן אמרינן דיש חילוק מלאכות ביוה"כ היינו לענין חיובי חטאת דשוגג דאתיא מקרא אחת מהנה, אבל לענין מלקיות דיוה"כ שוה ליו"ט דליכא חילוק מלאכות): אולם יש להעמיד ספיקא דידי למאן דיליף חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו איך הדין ביוה"כ ואופן הספק אם מה דאמרינן אין חילוק מלאכות ליו"ט, היינו דלא ילפינן יו"ט משבת דשבת חמיר יותר, א"כ גם יוה"כ לא מצינו למילף משבת דשבת חמיר יותר דבסקילה, או מה דאמרינן אין חילוק מלאכות ליו"ט היינו דלאוין מחטאת לא ילפינן, דקרא דלא תבערו ע"כ אתיא רק לחילוק מלאכות לענין חטאת, דלענין מלקות הא ליכא מלקות בשבת, דקיי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין, וא"כ ע"כ לא תבערו אתיא רק לחילוק מלאכות לחטאת, ומש"ה אין חילוק מלאכות ליו"ט דלאוין מחטאת לא ילפינן, וא"כ י"ל דלענין דיוה"כ ילפינן משבת דיש חילוק מלאכות: מעתה אומר בישוב קושייתי בביצה (דף יב) דלימא רע"ק היא, דלכאורה לפמ"ש דטעמא דאין חילוק מלאכות ליו"ט היינו דלא ילפינן מלקיות מחטאת, יקשה מאי פריך אביי עלה מההיא דמבשל ג"ה ביו"ט דמוכח דיש חילוק מלאכות ליו"ט דלמא הברייתא אתיא כר' ישמעאל דס"ל (מכות דף יג) דלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד לוקין, ועי' יבמות (דף ז) ובשבת (דף יב) א"ר ישמעאל אני קריתי והטיתי לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה, הרי דר' ישמעאל ס"ל דבהבערה איכא חטאת ולא ס"ל דהבערה ללאו יצאת, וא"כ מוכח דס"ל הבערה לחלק וממילא לדידיה דס"ל דיש מלקות בשבת הקרא דלא תבערו לחלק יצאת גם לענין מלקות הוא, דהא לא נזכר בקרא דמיירי דוקא בחטאת מש"ה ס"ל לברייתא יש חילוק מלאכות ליו"ט דילפינן מלקיות די"ט ממלקיות דשבת. אבל מתניתין דחורש תלם אחת אתי' כר"ע דקיי"ל כוותיה דס"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין. וע"כ לא תבערו אתיא רק לענין חטאת מש"ה אין חילוק מלאכות ליו"ט דלא ילפינן לאוין מחטאת. ואי דיקשה אם הברייתא דמבשל גיד אתיא כר"י דלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין לחשוב לאוין יותר, דמבשל ביו"ט שחל בשבת ויתחייב על הבערה ובישול תרתי משום שבת ותרתי משום יו"ט, זה אינו, דהא מדקתני דחייב על הבערה מוכח דלא אמרינן הואיל, וכדדייק כן אביי עצמו בפסחים, א"כ י"ל דמש"ה נקט יו"ט לחודיה דהוי רבותא דאלו ביו"ט שחל בשבת הוא דחייב משום הבערה דיו"ט דליכא בזה הואיל דהא האורחים לא יבשלו להם משום שבת, אבל ביו"ט גרידא הוי רבותא דחייב משום הבערה דלא אמרינן הואיל. ולזה י"ל דהיה קשה לאביי על הברייתא דלא לחייב על הבערה משום מתוך, דהא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, וע"כ דאתיא כרע"ק דס"ל דלא אמרינן מתוך. וכיון דע"כ אתיא כרע"ק, ואתיא קרא דלא תבערו לחילוק מלאכות היינו לחטאת, דהא לרע"ק בשבת ליכא מלקות, כיון דניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ואעפ"כ מחוייב שתים משום יו"ט ומוכח דילפינן מלקות מחטאת ושפיר פריך: ולפ"ז הסוגיא דביצה הנ"ל אתיא לנכון, דר"י ס"ל ג"כ כרבא דממתני' דיש חורש תלם אחת מוכח דאין חילוק מלאכות ליו"ט. ולזה קאמר דהבערה ובישול אינו משנה דאם הוא משנה מדס"ל להברייתא דיש חילוק מלאכות ליו"ט ע"כ משום דאתי כר' ישמעאל דיש מלקות בשבת וקרא לא תבערו לחלק יצאת מיירי ג"כ במלקות מש"ה ילפינן מלקות דיו"ט ממלקות דשבת, וא"כ שפיר קשה דנימא מתוך דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, וכרע"ק ע"כ לא אתיא, דלרע"ק דליכא מלקות בשבת וקרא דלא תבערו מיירי רק לענין חטאת והוא הדין דאין חילוק מלאכות ליו"ט, כדמוכח ממתני' דחורש תלם אחת: ולפ"ז יהיה מוכח דהיסוד דאין חילוק מלאכות ליו"ט משום דלא ילפינן מלקיות מחטאת, וממילא ביוה"כ יש ג"כ חילוק מלאכות לחטאת: