חידושי המהרי”ט ו

שכבר הוא מתורץ במה שתירצו התוספות לענין כלאים ודוחק י"ל דלעיל לא תירצו לענין כלאים דלא תנא אלא מילי דאזלינן בת' לקיטה או חנטה אלא דמשום דבעי למתני דרך אחד לענין מעשר לאשמועינן דאורחיה דאתרוג כירק ולעיל כתבו התוספו' דלא שייך למתני דרך בדבר אחד אלא בענין זה לפי שהוא חלוק לענין לקיט' וחנטה הילכך לא מצי למתני אלא דברי' שחלוקי' לענין זה אבל השתא הוקשה להם ולתני ב' דרכים דבשנים שייך שפיר למתני דרכים ואגב אורחיה שמעינן דאורחיה דאתרוג כירק מדתני דרכים והשתא ליתני נמי כלאים אף על גב דלא הוו מענין זה דחנטה ולקיטה כי היכי דקתני גבי אשה נקנית בג' דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים אך נר' שהתוס' היה להם להקשו' קושיא זו דכלאים למעלה גבי שוה לאילן ומה שייכא הכא גבי שוה לירק ועוד זה שתירצו דלא חשיב וכו' הוא הפך מדברי רש"י שפיר' בערלה ורבעי שנוהג בו ועוד דגבי ערלה ורבעי לא שייך לומר בהו אזלי' בתר חנטה דפשיט' דכל שאסורי' משום ערלה היאך יחזור ויותר דקדושה שבהן להיכן הלכה וכל שחנט בזמן איסורו תיכף נאסר ואין לו עוד היתר משא"כ בירק והול"ל ולא כדברי רש"י לכך נר' דאי אמרת בשלמא דשביעית לא היתה נוהגת בירק לא היה קשיא לן מכלאים דלא חשיב הכא אלא מילי דליתנהו כלל בירק ובכלאים איתנהו אלא שחלוקין לענין כלאי הכרם אך השת' דמהדר ר"י ז"ל לומר דשביעי' נוהג' בירקות מן התורה ונקט לשביעי' שחלוק לענין חנטה ולקיטה לתני כלאי' שחלוק לענין כלאי הכרם ותי' דבדין הוא דלא ליתני אלא מלתא דליתי' כלל בירק דומיא דערלה ורבעי והא דתני שביעית לפי שהדבר שחלוק בו בשביעית הוי איפכא לענין מעשר והשתא ה"ק אמאי לא חשי' פאה דליתי' כלל בירק כדקתני ערלה ורבעי:

לא לחיה ולא לבהמה הק' הר' אליעזר למ"ד ברי' בפני עצמה וכו' וי"ל דאתיא כמ"ד כוי זה הבא מן התייש וכו' לשון התוס' ותימה הוא שהרי הם לא הקשו אלא למ"ד בריה ונר' דמעיקרא הוה ס"ל לתוס' הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ"ד בריה דלמ"ד הבא מן התיש ומן הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכי' שוה לחי' דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבה וטעון כסוי משום צד חיה שבה ועוד דמסיי' מתני' התם שאין חייבים על חלבו ואם שחטו בי"ט אין מכסין את דמו אלמא משום ספיקא הוא להכי כתבו התוספ' פי' משום דמספקא לן אי מין חיה או מין בהמה כלומר דכלה מתני' מוכח דמטעם ספיקא הוא ולא מתוקמא אלא כמ"ד בריה ולא הכריעו בה חכמים אם כן היכי מתוקמא לענין הרבעה תפוק לי' שאין מרביעי ב' מיני' ותי' דלעולם מתוקמא כמ"ד הבא מן התיש והצביה ומספקא ליה אי חוששין לזרע האב דהויא פלוגתא במקום אחר והשתא כולה מתני' מעולם ספיקא היא:

דף ג' ע"ב ואין דבר אחר כורתה ואם תאמר תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מקל וחומ' ויש לומר דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית לשון התוספו' ותימה הוא דכי עבדי יוכיח מתרי אמרינן לה הרי זה בתרי זה נמצ' שאין הפרכות גורמים הדין אלא הצד שוה גורם הדין כמו שאמרו התוספות בריש קמא ואי שפחה כנענית הוה כתיבה בהדיא דלא נפקא בחליצה הוה ניחא קצת דעבדינן בנין אב מאשה ומשפחה כנענית ואתיא מביניא אף על גב דאיכא למילף שיוצ' בחליצ' מיבמה ואתיא בקל וחומר אבל שפח'. כנעני' לא דמי והיא גופ' בקל וחומר הוה מייתינן לה שתצא בחליצה ועל כן לא גרם לה שלא תצא אלא מה שאינה יוצאת במיתת האדון והיאך אפשר לומר שאין טעם זה גורם שאילו לא היה טעם זה גורם במה שהיא יוצאת במיתת הבעל הוה אתיא שפחה כנענית מקל וחומר א"כ אמאי לא דרשינן ק"ו הכי ומה יבמה שאינה יוצאה בכסף יוצאה בחליצה אמה שיוצאה בכסף אינו דין שיוצאה בחליצה ושתוכיח שפחה כנענית שאף היא היתה באה בהך ק"ו גופ' אי לאו דאיכא למפרך מה ליבמה שכן יוצאה במית' היבם ואי אמרת שאין זה גורם א"כ היא גופה נמי תיתי בק"ו וצל"ע ואולי י"ל דפרכי' אסוף דינ' דמהיכ' בעית לומר שתצא בחליצה משום דיוצאה ה בגט לא אם מצינו שיוצא' בגט שכן מוציא באשה ובשפחה כנענית תאמר שתצא בחליצה שאני מוציאה באלי אלא דיבמה וכי עבדת ק"ו מכסף אמרי' לה אם יוצאה בכסף שכן מוציא בשפחה כנענית ובעבד עברי תאמר בחליצה שאינה מוציאה באלה דעבד עברי נמי לא אתי בק"ו מיבמה שאינו יוצא במיתת האדון ואע"ג דעיקר דינה מיבמה ילפינן מ"מ מכח גט וכסף עביד ק"ו ופרכי' להו דכה"ג אמרינן לענין דיו בס"פ כיצ' הרגל דאע"ג דא"ר טרפון אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל אמרו לו דיו אסוף דינא ושמא ז"ש התוספות יוכיח מדתרווייהו כלו' דאע"ג דכל חד וחד אית לית פירכ' מ"מ תרווייהו מצטרפי לומר שיפה כחו של גט ולא נהיר' דלא אשכחן פירכא אסוף דינא אלא מעלמא כגון יוכי' אעפ"י שמצאנו בפ' כל הבשר מה לפרי עם פרי שכן שני גופין כבר תמה הר"ן ז"ל שם ולאו זה חדש הוא ולא מצינו כיוצא בה ועוד קשה מאמה מה לאשה ושפחה שכן אינן יוצאין ביובל ובשנים ובסימכין כמו שאמה יוצא' ונעביד ק"ו מהנך ומה יבמה שאינה יוצאה באלה יוצאה בחליצ' אמה שיוצאת באלי וכו' ומיהו י"ל דהנך לא חשיב להו קולא וחומר' משום דהוו דבר שזמנן קבוע דמעיקרא אין עבד עברי ולא אמה נקנין אלא עד היובל או עד שש ואמה עד שתבי' סימנין דהכי כתיב קרא כשכיר כתוש' יהיה עמך עד שנת היובל יהיה עמך וכשפודין מחש' כמה שנים נשארו לו מהששה או מהיובל וגורע לפי חשבון וכן אמ' העברי' מחשב כמה שנים נשארו לה לימי נערות וגורע לה לפי חשבון לפי שאינה מכורה אלא עד אותו זמן הילכך לא שייך לומר יוצאין דמי הכניסן שיצאו מעיקרא לא מקנו אלא להכי כדכתיב לא ימכרו ממכרת עבד וכתיב בשדות במספר שנים אחר היובל לפי רוב השנים ולפי מעוט השנים משום דגזרת מלך הוא שאין קנין בגוף הישראל ולא בשדה ארץ ישראל אלא עד הזמן ולא חשיב אלא כסף וגט ומיתת האדון דלא קבע להו זמן ופעמים מקדימין ומפקיעין מידי שעבוד:

ואימא ה"מ קטנה וכו' הא אמרינן בפרק נערה שמעשה הבת לאב מדזכי לה רחמנא לממסרה לחופה וכו' ומאי ראיה וכו' לשון התוס' וקשה דלא קשיא מידי דהתם מיירי לפי המסקנא דהכא דנפקא לן מאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר אבל בשמעתין מעיקרא בעי לאוקומי קרא דאת בתי בקטנה דתפסת מועט הוא ואף על גב דלענין קדושין לא איצטרך דמדיכול ליעדה ילפינן כדכתבו התוס' איצטרך לענין שיהא הכסף שלו ולפי המסקנא ביציאה דכוותה קממעט לקטנה לא אצטרי' וע"כ לא אתיא אלא לנערה שיהא יכול לקדשה ולהכניסה לחופה ועוד זה שתירצו התוס' נהי דלענין קידושין וכו' אבל החופה אי אפשר לפרש בקטנות שא"כ דינה בחנק קש' וכיון דאמרת כל נתינות במשמ' אמאי לא תולה נתינ' דחופה אשאר נתינות דבנערה מיירי כפשטיה דקרא דבקטנה לא מתוקמא חופה ולמה נאמר דקרא לצדדין מיירי ושמא רוצה לתרץ מה שתרצתי למעלה דהכא בשמעתין דהוה ס"ד לומר דמיירי בקטנה אין בכלל אלא נתינות דשייכי בקטנה אבל חופה דלא שייכא לית לן שיהא אביה זכאי להכניס' אלא היא מכנסת את עצמה נאחר שהביאה סימנים אבל בתר דאסיקנא דיציאה דכוותה וכו' תו לא אפש' למדרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה דלהא לא אצטריך אלא נתתי השתא קאמר וכל נתינות במשמ' וחופה בכלל אך לשון התוס' לא משמע כן:

דף ח' ע"ב מנין לב"ח שקונה משכון פי' בקונ' להתחייב באונסין וק' וכו' ואוקי גמרא ר"מ כר' יצחק לשון התוס' ותי' דלפרש"י לא קשה כלל דהוה ס"ד דגמרא לאוקומי טעמי דר"מ כר"י דב"ח קונה משכון קנין גמו' להתחייב באונסין שלא בשע' הלואתו אף בשעת הלואתו קני ליה נמי לכמה ענינים לעניין פסח ולקדש בו את האשה ולקנות בו קרקע ועבדי' כדכתבו התו' לעי' וכיון שכן הוי עליה שומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה דס"ד דעדיפא הא מפרוטה דרב יוסף דהוי ש"ש בשביל אות' הנאה ומשני אימור דא"ר יצחק שלא בשעת וכו' כלו' לא מצינו שיקנ' לענין חיוב אלא שלא בשעת הלואתו דלגוביינא תפסיה אבל בשעת הלואה לא קני אלא ליפוי כחו ולא לחובתו:

תנם לאבא ולאביך וא"ת הא אמרי' לעיל תן מנה לפלו' ואתקדש אני לך מקודשת וי"ל דלא דמי והו' לשון התוס' וא"ת א"כ אדתני סיפא ע"מ שיקבלם לי כלומר מדין שליחות ליתני בדידה תנהו לאבא ולאביך ואתקדש לך מקודש' וי"ל דאביך אצטריכא ליה כשהוא בתורת שליחות דס"ד בלא סמכא דעתה כדכת' התוס' בסמוך אם היה סלע שלה כתבו התוס' דהכא אין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה וק' דאכתי מאי בעי סלע של שניהם מהו דכיון דמתורת קנין לא קנתה לה חצרה מאי אהניא לה דסמכא דעתה מ"מ לא באו הקידושין לידה מידו דומיא דשדה עפרון דכתי' נתתי כסף השדה קח ממני ופשיטא קידושין לא הוו עד שיגיעו מידו לידה:

דף ט' הב אשקי ושדי אינה מקודשת וא"ת מי גרע מתן מעות לפלו' לשון התוס' וקשה דודאי גרע דהתם אמרה תן ואקדש אני לך דאילו לא אמרה אלא תנם לפלו' התניא לעיל דאינה מקודשת ולעולם דאתן לפלו' ואקדש לך אפי' היתה שואלת מעיקרא שלא בתורת קדושין ואמר לה אי יהיבנא ליה מקודשת לי ואמרה כן מקודשת ונראה דס"ל לתוס' שאם לא היתה שואלת מעיקרא שלא בתור' קידושין כי אמרה תן לא חיישינן דתן שלא בתורת קדושין קאמרה שהרי על דבריו הוא נותן והיא אינה אומרת תן לרמות שהרי לא גלתה דעתה שיתן שלא בתורת קדושין והא דתניא לעיל אינה מקודשת בשלא אמר הוא אבל אמר הוא אתן מנה לפלו' והתקדש לי ואמרה תן פשיטא דמקודשת בתן כדקאמר הוא לכך חלקו ואמרו דשאני הכא שאמרה לו מעיקרא הב לי ולא בתורת קידושין:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא ושמא יש לדחות דהתם יש ספרים דגרסי בהא דמשמע בהא דוקא לשון התוס' משמע מתוך לשונ' דלאותם ספרים יש לדחות הראיה ואכתי לא פרכ' ולא סייעת' וליתא דלפי אותם ספרים יש להוכיח דלא אתמר הך כללא אלא במילי דבתרא מדקאמ' בהא משמע דבכוליה גמרא לא קי"ל הכי ונר' דאפי' לאותם ספרים איכ' למימר דהא דאצטריך לומר בהא משום דלא מצי למימר בפשיטות והא קי"ל הלכת' כרבה דהא דקי"ל הלכתא כרבה לגבי דרב יוסף היינו במילי דאיפליגו אינהו בסברת עצמן אבל במה שנחלקו בהלכתא דרבה פסק כרשב"ג ורב יוסף כרבנן אפשר דלא קי"ל כפסקיה דרבה דלא שבקינן רבנן ועבדינן כיחידאה לפי הא דס"ד דגמרא דפלוגתא דרבה ורב יוסף היינו פלוגתא דרבנן ורשב"ג בהלכה למעשה בההוא עובדא להכי אמר דבההוא עובדא שמעינן בהדיא במתיבתא דהלכתא כוותיה דרבה ואנן ק"ל דלית הלכתא כרשב"ג בהא אלא ע"כ לומר דגירושין שאני דלצעורה קמכוין להכי כתבו התוספו' דלאותם ספרים יש לדחות ולא פירכא ולא סייעתא:

תו כתבו התוס' ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן וכת' הרא"ש ומיהו ברירא לי הך טעמא דהא אמרינן דבכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ע"כ ואין לדחות דהא ללישנא בתרא בכל דהו נמי פליגי דרב יוסף אמר צריכי שומא ואע"ג דקי"ל כרבה היינו דוקא בדבר ששומתו ידועה קצת דע"כ מדאמרי' בלישנא קמא דבכל דהו כ"ע לא פליגו היינו דבכל דהוא ליכא למיחש לסמיכות דעתה אלא דללישנא בתרא פליגי נמי בכל שהוא מטעם דמידי דקיץ בעי' דסבירא