חידושי הרי"מ על שבועות מז:

החנוני על פנקסו כו' כיצד כו'. וקשה הא שניהם נשבעין ונוטלין ולמה הוזכר בהדי נו"נ רק החנוני ע"פ ולא גם הפועלים. וצ"ל משום דלא חשיב רק אותן שדינם שלא ליטול כלל כמ"ש תוס' ולכך נקיט רק החנוני דהוי א"י אם נתחייב ותקנו ליטול בשבועה משא"כ פועלים דהוי א"י אם פרעתיך כו'. אולם הלשון שניהם כו' משמע דשוים. וכן פ"ק דב"מ אמר על שניהם חד טעמא מאי אית ליה גבי כו' ע"ש. וכן קשה ב"נ דאמר כיצד אלו כו' אלא שניהם נוטלין בלא שבועה ותמוה יטלו הפועלים בלא שבועה דמדינא כן והחנוני ממילא יטול רק בשבועה כיון דמהדין לא יטול כלום די שיטול בשבועה ואין כאן ש"ש. וי"ל דהנה הא דהוגד מאחר לא חשיב ברי כדאמר ב"ב מנה לאחר בידך כו' משום דלאו בע"ד הוא. וא"כ למאי דאמר פ"ק דב"מ במכר באחריות דדינא דאזיל ראובן ומשתעי דינא ולא מצי א"ל לאו בע"ד כו' דאי מפקת עלי הדר כו' וא"ד אף שלא באחריות לא ניחא לי דלהוי לי' תרעומות עלי וחשיב מה"ט בע"ד לענין ברי שלו כמ"ש תוס' ע"ש. וא"כ כאן שע"י שפועל כופר שלא קיבל אין חנוני נוטל אלא בשבועה ודאי דחשיב בע"ד יותר מתרעומת שם דמפסיד ע"י כפירתו שאינו נוטל כל שלא נשבע והוי רק גורם לממון וחשיב נפסד ממש והוי בע"ד דידי' ושוב מהני ברי דידי' דלא חשיב בעה"ב א"י א"פ דחייב מצד ברי ושמא עם החזקת חיוב ובהנ"ל מהני ברי דחנוני כו'. דמצי משתעי דינא בהדי' אף שרוצה ליטול רק מבעה"ב כנ"ל. וא"כ ממילא כיון דהחנוני נשבע ונוטל שוב גם הפועלים מדינא אין נוטלין דהוי כטוען ברי פרעתי רק מתקנה וצריכין לישבע. גם י"ל דהוי בכלל תקנת שכיר דאלו אמר ב"ה ברי פרעתי ג"כ הי' הפועלים נשבעין ונוטלין ולא עדיף מה שפרע ע"י החנוני די"ל דשייך גם בחנוני טרוד כנ"ל. ולא חלקו. וא"כ מיושב דלא תני רק חנוני על פנקסו דאם הי' נוטל בלא שבועה גם הפועלים הי' בלא שבועה דמדינא א"י א"פ שאין נ"מ לחנוני ורק משום דחנוני צריך לישבע דמדינא א"ל כלום שוב גם הם מדינא אין נוטלין דהוי ברי ורק מתקנה ושניהם נו"נ כו':

וממילא ב"נ סבר כיצד אלו כו' דאא"ל שהחנוני ישבע ולא פועל משום דמדינא דאינו כלל מדינא אם החנוני נשבע כו'. לכך גם חנוני נוטל שלא בשבועה ושוב פועלים מדינא נוטלין בל"ש דלא הוי ברי דידיה ברי לגבי בעה"ב. ומיושב לשון ב"נ שחילקם אלא הוא נוטל בל"ש והן נוטלין בל"ש. ולא נקיט אלא שניהם נוטלין בל"ש כמו שהתחיל אלו ואלו כו' ולהנ"ל מיושב דאמר כיצד אלו ואלו דאם הוא נשבע משום דמדינא אינו נוטל גם הם ישבעו דמדינא אין נוטלין כו' אלא הוא נוטל שלב"ש ושוב הם נוטלין מדינא בל"ש כנ"ל:

ומיושב ג"כ דקשה למ"ד ברי ושמא ברי. עדיף גם בשמא טוב פ"ק דכתובות א"כ גם חנוני נוטל מדינא בל"ש ורק מתקנה ושוב הול"ל גם פועלים בהדי נו"נ כנ"ל. ולהנ"ל י"ל או דבכלל שכיר כנ"ל. או דכיון דשניהם נשבעין שוב טענת כל אחד ברי מהני להיות ברי דחשיב בע"ד כנ"ל. ובין חנוני ובין פועלים מדינא אין נוטלין רק מתקנה כנ"ל:

גם י"ל למ"ש תוס' גבי אמר לשנים גזלתי כו' דבין למ"ד ברי עדיף מודה כיון דעכ"פ א' שלא כדין דלענין זה טוען ברי רק לא' חייב ובין למ"ד לאו ברי עדיף מודה כיון דלא' עכ"פ חייב. א"כ גם כאן שוה חנוני דהוי נגדו א"י אם נתחייבתי דעכ"פ לא אמרינן חייב ובין פועל דהוי א"י אם פרעתיך כיון דלענין זה ברי שחייב רק לאחד וכמו דשוה שם בין למ"ד ברי עדיף ולמ"ד אוקי ממונ' כו' כן שוה בין א"י אם פרעתיך לא"י אם נתחייבתי כנ"ל. ושניהם מתקנה כנ"ל:

אמנם הפוסקים שחלקו בין שבועת חנוני לפועלים ע"ש בר"ן וש"ע ולא ס"ל כנ"ל. י"ל דס"ל דדוקא באמר לב' גזלתי דעכ"פ שניהם שוים או בתרווייהו ברי עדיף לכל חד בפ"ע או שהי' פטור לכל א' בפ"ע משא"כ כאן דלפועל בפ"ע הי' חייב ולחנוני בפ"ע הי' פטור לא דמי לשני שבילין ואף דבאין בב"א הי' ראוי להיות מדינא שהפועל יטול ולא החנוני דלא שייך לגבי חנוני סברא דאמר לב' דא"כ נפטר משניהם דהא ודאי חייב משא"כ בהנ"ל דלפועל יתחייב וכן להיפוך לגבי פועל לא שייך כנ"ל וכן טעם א' הנ"ל דיהי' מהני ברי דחנוני כמו במוכר שלא באחריות י"ל ג"כ החילוק דהתם הוא הלוה ומה שגובה מלוקח הוא מחמת שיעבוד הגוף דידי' שייך דחשיב בע"ד משום קצת יגיעה משא"כ כאן דמה אית ליה בהדי' חנוני ואינו בע"ד משום שנוגע לו ג"כ. וכמו שמחלקין תוס' פ"ק דפסחים בבהמת ארנונא כשהי' שלו ולא יצא לגמרי מרשותו משא"כ להיות נעשה שלו ע"ש. ובב"ק ק"ח ע"ב נגנבה באונס והוכר הגנב רצה נשבע רצה עושה עמו דין ולרבא בתרווייהו עושה עמו דין כו'. דוקא משום דשומר הוא ועליו לחזור ולהשיב ע"ש. אבל משום השבועה לחוד לא הוי חשיב בע"ד ע"ש. ובבעלים דאמר את עבדת מילתא יתירתא היינו דהי' בע"ד כמו במוכר הנ"ל. והא גבי הן הן שלוחיו בתר דתקון היסת משלם למלוה משום א"י א"פ ולא מהני ברי דשלוחים כשהם צריכין שבועה אף דלא שייך הטעם דבאמר לב' גזלתי כו' של א' חייב דסבר נתן לשליח ע"ש וע"כ כנ"ל:

ומיושב בזה לשון הש"ס פ"ק דב"מ מאי אית ליה גבי חנוני כו' היינו דלאו בע"ד דידיה שיחשב טענותו ברי נגדו כנ"ל. מ"מ אינו מוכרח די"ל דדמי לשומר דמ"מ בפשיעתו דיהיב בלא סהדי נפסד בעה"ב ואף דאינו חייב לשלם משום דלא א"ל הב בסהדי מ"מ כיון שבגרמתו נפסד חשיב בע"ד דהוי ליה תרעומת וי"ל דמתקנה. אך משליח מוכח כנ"ל ומ"מ י"ל בין היסת ל"ש המשנה. ולמ"ד ברי עדיף דלשניהם מדינא י"ל. למ"ד בלאו הול"ל ג"כ ברי עדיף אף שאין ריעותא בטענתו שוב י"ל דמהני הוגד מפי אחר נוגע וקרוב ג"כ דבשלמא שמא גרוע לא מהני ברי דאחר משא"כ באין ריעותא רק דמ"מ ס' לו י"ל שוב מהני ברי דאחר ולא קשה ממתני'. וכן ק' תוס' באמר לב' גזלתי מיושב. וכן ק' ממשאיל"מ די"ל הוגד לו דפטור ומשום מתוך חייב כנ"ל:

שם פועלים במעמד חנוני. וה"ה חנוני כו' ולמה תני רק אפועלים. וי"ל דרבותא נקיט אף דמדינא נוטלים בלא שבועה מ"מ במעמד כו' כ"ש חנוני. או כיון דנקט פועלים תרי יש בחנוני טעם יותר דלכסיף מינייהו דירא שיפסלוהו שיעידו אח"כ שנשבע שקר וודאי במעמד כמ"ש תוס' גבי שמא יוציא כו' לדחות פירש"י דאדרבה ידקדק שלא יפסול ע"ש. אבל חנוני חד:

שם ב' כתי עדים המכחישים. פירש"י כת אחת אומרים הרג כו' ותמוה למה לא פירש לוה דנוהג בזמן ר"ה ור"ח. ואין סברא דרש"י ז"ל סובר כיון דאין צריך דו"ח בממון הוי כבדיקות דאף שהוכחשו על היום אינו הכחשה על שלוה דהא לא רמיא עלי' כיון שא"צ. והוי א"ש דרי"ף מפרש עד זומם בשטר ע"ש משום דבשטר נ"מ בזמן לטרוף ממשעבדי הוי רמיא עליה ושייך הזמה אי לא אחרוהו בכ' בזמנו כתבוהו. אבל ע"פ דאין נ"מ בזמן ליכא הזמה רק בקנס וכה"ג דבעי דו"ח. וניהו דאפשר דאוקמוהו אדאורייתא לענין שהעדות בטל בהוכחשו בחקירות אבל לא שיפסלו עי"ז ומ"מ הא כל הפוסקים לא ס"ל הכי רק דגם בממון שייך הזמה והכחשה גם בע"פ. וצ"ל דאורחא דמילתא נקיט דבממון דאסור לדרוש ולחקור באיזו יום מסתמא אין אומרים הזמן ולא שייך הכחשה. ודוחק. וי"ל דנקיט לרבותא דבממון פועלין ב' הכתות גם האומרים לוה דמהני תפיסה ודאי נפסלין רק בכת א' הרג דכשהוכחשו תוך כ"ד אפשר ס"ד דלא הועיל עדותן כלום ולא מיפסלו. דאין נפסלין עד אחר כ"ד כדאמר פרק מרובה דא"י לחזור ואז כבר הוכחשו ולא היו צריכין לחזור בהם שנתבטל עדותן לגמרי קמ"ל דמ"מ פסולין. וי"ל דכוונת רש"י לתרץ למה נקיט ב' כתות ולנקוט רבותא ב' עדים המכחישים זא"ז לאפוקי מחכמי בריסק שהביא ש"ך כדמוכח לקמן מ"א א' ב' מרדעות כו' דג"כ שייך פלוגתא דר"ה ור"ח ולכך פי' הרג כו' דקמ"ל רבותא כנ"ל אף שאינו מועיל. ולכך נקיט ב' דא' אומר הרג י"ל דלא מיפסל כלל דאין מועיל עדותו לשום דבר מצד עצמו גם בלי הכחשה. דאינו ראוי להצטרף עם עוד א' דקי"ל בד"נ צריך הגדה כא' דמקשינן הגדה לראיה ודר"נ שומעין כו' דוקא בממון ע"ש. והגדה זו דחד אינו מועיל כלום. ורק בב' דמועיל מצד עצמו רק מחמת ההכחשה בטל פסולין. משא"כ אי הוי מיירי בממון הול"ל ב' עדים המכחישין דג"כ פסול דמועיל מצד עצמו לשבועה. והב' לפטור. אך רבותא הנ"ל לא הוי שמעינן בממון דגם אחר ההכחשה מחד לא בטל עדותו לגמרי דראוי להצטרף ועוד א' ויהי' אין א' במקום ב' וכיון שמועיל פסול וכן הב'. משא"כ בנפשות כשהוכחשו מב' לא יועיל כלום עוד. והיינו דדייק רש"י שנים אומרים הרג כו' משום דנקיט כתי ונקיט בשנים ע"כ בנפשות לאשמעינן כנ"ל:

שם ר"ה אמר כו'. טעם פלוגתייהו. דר"ה דהוי כב' שבילין דמה"ת מוקי לכל אחד אחזקי' אף דא' יצא מחזקתו. ולא חשיב ליה באו לשאול בב"א שא"צ לפסוק על העדים רק על העדות ולכך באה בפ"ע והוי זא"ז. ור"ח ס"ל דמיד פוסקין על כולם שהן ספק פסולין דעכשיו דנין בב"א על שתי הכתות. ובזה מיושב קושית תוס' דלר"ח למה הזמה חדוש. ולהנ"ל י"ל אדרבא כיון דעכ"פ הכשירה תורה המזימין שוב אין דנין רק על המזימין לחוד לפסלן ושפיר הוי רק בא בפ"ע לשאול וראוי שיהי' כשרין לאוקמי אחזקה והוי חדוש יותר מהכחשה כנ"ל. או דס"ל לר"ה דהא בב"א רק דרבנן כמ"ש תוס' פסחים פ"ק ולא אמרו לענין פסול עדים כנ"ל. או דטעם למ"ש הרי"ף פ"ב דכתובות בתרי ותרי על אדם א' שפסול מספק וכדפירש"י והחילוק דבתרי ותרי לא מהני חזקה כיון שדנין על האדם דעדים מפקי ליה מחזקה עכ"פ מדרבנן כדאמר יבמות פרק ד"א דלא עדיף חזקה מעוד עדים דב' כמאה. משא"כ מכחישים זא"ז אין דנין על העדים רק שמעורב פסולין עם כשרים מוקמינן כל חד אחזקה. ור"ח ס"ל דגם זה תרי ותרי על כל כת וכת שפסולין ודנין מיד על כל כת שמעידים כת עדים עליהם שפסולין וב' נגדם ופוסקין שפסולין כנ"ל. וג"כ לא קשה מחדוש דהזמה דמדאורייתא גם בתרווייהו על אדם א' מוקמינן ליה אחזקת כשרות. וטעם זה בהכחשת חד עם חד הי' מודה ר"ח דאין כאן תרי ותרי רק תערובת כשר ופסול ומוקמינן כל חד אח"כ אחזקה. ובגמ' מא' אומר כו' פריך אר"ח ומוכח דלא כנ"ל:

שם ר"ח. קשה דלר"ח בנשבע נגד ע"א יהי' שניהם פסולין לעדות ולשבועה ואיך יתנו שבועה ויהי' פסול לשבועה לעולם וכן במשנה חנוני ע"פ דשניהם נשבעין פסולין שניהם אח"כ מספק. והא אפילו חשש שמא יוציא כו' לרש"י אין משביעין כ"ש דיהי' מיד פסולין שניהם. ובע"א י"ל דדוקא על אסור אחד סבר ר"ח כיון דכת אחת עכ"פ העידו שקר לא שייך לאוקי אחזקה שלא העידו שקר דא"כ הכת אחרת העידו שקר אבל ב' איסורים שבועה ועדות י"ל דמוקמינן כל אחד על חזקתו כשבא העד אוקי אחזקה שלא העיד שקר ואף דא"כ יצא הבע"ד מחזקתו שנשבע שקר מ"מ לענין עדות לא יצא אף דממילא פסול וכן בע"ד הנשבע כנ"ל. ודוחק. ועוד בחנוני ע"פ אסור שבועה לשניהם. ואפשר דדוקא ב' עדים די"ל אסור לב"ד אל תשת רשע כו' לקבל עדות הרשע בזה אמר ר"ח דהוי כבאו לשאול בב"א דמדרבנן שניהם פסולין והיינו דדייק בהדי סהדי שקרי ל"ל דע"כ נעשה אסור אם יהי' שניהם כשרין והוי לדידן כב"א משא"כ לענין פסול שבועה דרק חשש כשהוא רשע שמא ישבע שקר דמדינא חשוד לדבר אחד כו' ואף לדבר זה מ"מ לא מצינו אסור ודאי רק ספק שמא ישבע שקר והוי כס"ס י"ל דלא פסלו כנ"ל:

שם יד בעה"ש עה"ת כו'. מבואר בעזה"י בחי' לח"מ סימן ל"א ע"ש. וגם למה נקיט הדינים בשטרות לא בע"פ ע"ש. היינו מתני' ג"כ מבואר שם. לכאורה איך הדין שניהם נשבעין. הא לפי' תוס' בשמא יוציא הפקדון הוא שתהי' שבועה לבטלה שיתברר שהאמת כן ע"ש. ומסיק בש"ס מי נשבע תחלה כו' דשמא לא ישבע זה שא"ב ויוציא הלה ויהי' לבטלה. ולכך זה תחלה שאינו ברשותו ע"ש. וא"כ איך ישבע מי תחלה שמא לא ישבע הלה ולא יטול ושוב דנין רק עליו דזו באה בפ"ע ויהי' בירור גמור ע"י העדים שלוה ויהי' שבועתו לבטלה וגם על הב' כנ"ל. וראוי להיות שיטלו בלי שבועה מטעם זה כמו שם. וי"ל דלא חשיב בירור ע"י שלא ישבע הב' ולא יטול דמ"מ אין שבועתו לבטלה דאם לא הי' נשבע לא הי' ברור כלל יותר דהי' שניהם שוים ששניהם לא נשבעו ועדיין בב"א ספק מי כדין והי' צורך לשבועתו ודוקא שכשיוצאים יהי' בירור שגם בלא שבועה הי' מבורר כנ"ל. וא"כ אפשר דכשהאחד אמר שאינו רוצה לישבע ולטול שוב הב' נוטל בלא שבועה דחשיב שדאין רק עלי' אף שתחלה הי' שניהם. ואינו מוכרח:

עוד ק' גבי מלוה ולוה א' דנשבע לוה על השאר דלענין השבועה יהי' כב' מלוין וב' לוין וב' שטרות. דכת אחת מעידה על לוה שנשבע שקר ויפסל. וי"ל (חסר):

לכאורה למ"ש תוס' לקמן דבשביל טרוד אינו סבור שיודע בודאי רק יודע שמסופק ומה שטוען ודאי משקר ולכך מהני מיגו ע"ש. וא"כ גם בלא מיגו יהי' נאמן כיון שלפי טענתו ברי לא שייך משום טרוד למה נימא שמשקר. וע"כ דתוס' ס"ל דאנן סהדי דמשום דטרוד ודאי אינו זוכר בבירור ומסופק ודאי משקר מה שטוען ברי. וא"כ י"ל דניהו דלא הוי לי' למידע פטור בא"י אם פרעתיך ואם הי' אומר איני זוכר הי' באמת פטור מ"מ עכשיו שטוען ברי שזוכר וזה וודאי שקר שוב הוחזק כפרן לאותו ממון ואמרינן דבאמת יודע שלא פרע ומשקר בכוונה כיון דעכ"פ משקר בזה שאומר שיודע ודאי שלא פרע והא גבי קיצותא דתרעא וכה"ג דרמיא עלי' ומשקר הוי הוחזק כפרן כו' עיין שם. וגם בזה כן ושפיר גרע מאם אומר איני יודע וחייב אף דלא הוי לי' למידע. ופריך שפיר וניתב לי' בלא שבועה כמו כל הוחזק כפרן דקי"ל אם צריך שבועה. וגם א"ש דפריך קצץ נמי דאף דהוי א"י אם הלויתני מ"מ ניהו שאם אמר איני יודע הי' פטור מ"מ עכשיו שאומר ברי שיודע וזה ודאי שקר חייב דהוחזק כפרן כנ"ל:

לכאורה לדעת שערים דר"א דבכל איני יודע אם פרעתיך שצריך כנגדו לישבע מה פריך דיטול בלא שבועה הא לא עדיף מאיני יודע אם פרעתיך ולמ"ש אתי שפיר. ובפשיטות י"ל דטעמא הוא כתירוץ ש"ס דהכא דשייך להפיס דעתו בכל איני יודע אם פרעתיך דלא כתוס' כיון דהאי ידע והאי לא ידע משתבע כדי להפיס כנ"ל:

שם וליתב לי' בעדים ולא יהי' נאמן שלא בעדים כמו אל תפרעני אלא בעדים. לכאורה עדיין יטעון פרעתי בפני עדים והלכו למדינת הים אך ע"ז לא שייך שוב טרוד. אך להפוסקים דנאמן במיגו א"כ עדיין אם יטעון פרעתי סתם יהי' נאמן מיגו דבפני עדים דאף דהוי העזה מהני כמו מיגו דלא שכרתיך. וי"ל דזמן מועט של השכיר כל היום כו' לא שייך זה. ועוד הוי נגד מנהג דלא מהני מיגו. ועוד דכיון שיהי' חייב מדינא לא יועיל שוב המיגו דהוי העזה פרעתיך בעדים דלא שייך טרוד. דדוקא עכשיו מהני מיגו דלא שכרתיך כיון דרק מתקנה חייב כמו שכתב הרא"ש מה שאין כן אם יתקנו דליתב בעדים דיהי' חייב מן הדין פרעתיך כנ"ל: