חידושי הרי"מ על גיטין לה:

אמר ר"ה לא שנו אלא בלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה כו'. תוס' ד"ה אבל נשאת כו'. והקשו נדיר אותה שלא תאכל ככר זה ותאכלנו לאלתר בפנינו וכן הא דפריך וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה קשה תאכל לאלתר בפנינו ולר"א דאמר דיכולין להפר כל נדרים שעתידה לידור א"ש דלמא כבר היפר לה כו' ע"ש והקשה בס' פ"י הלא קושיא שני' אינה מיושבת אף לר' אליעזר דהחכם אינו יכול להתיר ואיך א"ש ע"ש:

ונ' ליישב קושייתו דהנה י"ל לפי מאי שהקשה בס' תורת גיטין [להגאון אב"ד דק"ק ליסא] אמאי בניסת אמר ר"ה דאין מדירין אותה הלא יכולין להדיר אותה שתאסר עלי' מין אחד על תנאי אם לא תחזיר מה שמקבלת עכשיו בחנם אם כבר נהנית ואם תחזיר תהי' מותרת למפרע ואז אין הבעל יכול להתיר כיון שבידה להחזיר ולא תאסר ע"ש ותירץ דחיישינן דלמא לימים רבים יזדמן שלא יהי' לה המעות להחזיר ולא תוכל להחזיר ואז יהי' יכול הבעל להפר ע"ש:

והנה לפ"ז יש להקשות איך כתבו התוס' דלר"א דיכול להפר הנדרים שעתידה לידור א"ש ולמ"ש קשה אף לר"א נדיר אותה על זה הככר אם לא תחזיר הכתובה ואם תחזיר תהי' מותרת למפרע ותאכלנו לאלתר בפנינו דאז לא מהני הפרת הבעל שהפר לה מקודם דעכשיו שלוקחת הכתובה יכולה להחזיר ולא מהני הפרת הבעל כלל ועוברת מחמת זה הככר. ונראה לישב דהנה לכאורה יש לישב קושית הת"ג הנ"ל שנדיר על תנאי אם תחזיר דהנה אמרינן בש"ס ב"מ הטעם דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ואיך משכחת לה שבועה ומשני אביי דהטעם משום שמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו ופריך הלא כיון דחשיד אספק ממון חשיד נמי אספק שבועה ומשני פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממון משום דממון איתא בחזרה ואם לא יזכור יחזיר הממון אבל שבועה ליתא בחזרה ע"ש והנה בכל הנשבעין ונוטלין ע"כ לומר הטעם דספק מלוה ישינה דאישתמוטי לא שייך בנוטל והנה הכא שהתקינו שתהא נודרת קשה ג"כ מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אנדר וצ"ל ג"כ תירוץ הש"ס דחיישינן שמא יש לה ס' מלוה ישינה ולפ"ז מיושב ממילא קושית הת"ג הנ"ל שנדיר אותה על תנאי אם לא תחזיר ואם תחזיר תהי' מותרת למפרע דז"א דא"כ קשה הא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אנדר וא"ל דספק מלוה ישינה יש לה ז"א דכיון דחשיד אספק ממון חשיד נמי אספק נדר וא"ל כתירוץ הש"ס דממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה ז"א דכיון שמדירין אותה על תנאי שלא תחזיר א"כ גם הנדר איתא בחזרה שאם תחזיר לא יהי' נדר כלל למפרע כיון שמדירין אותה על תנאי זה וא"כ כמו דלא פרשה מספק ממון משום שאם לא תזכור תחזיר ותתקן גם בהנדר כן אם לא תזכור תחזיר ותתקן למפרע וממילא אין יכולין להדירה על תנאי זה ולא קשה קושיתו הנ"ל:

אמנם באמת זה אינו דהפ' כתבו שם הטעם דנימא מיגו דחשיב אממונא חשיב אשבועה הלא קי"ל דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה וכתבומשום דכיון דחשיד אממון חשוד נמי לישבע לשקר בשביל הממון דנהי דאין חשוד לדבר אחר אבל אדבר זה חשיד נמי לעבור איסור אחר בשביל דבר זה שחשוד עליו ע"ש וא"כ ליתא למ"ש דבנדר שאוסרת עלי' מין א' א"כ אף דחשודה אממון מ"מ לא תעבור על הנדר דאין מומרת לכל התורה כולה דמה שעוברת על הנדר זה אינו בשביל הממון כיון שכבר גבתה הכתובה וא"כ בודאי לא תעבור על הנדר אף שחשודה אממון ומקשה שפיר:

ולפ"ז מיושב מ"ש דאיך כתבו תוס' דלר"א א"ש הלא כאן נשאר קושייתו שנדיר אותה זה הככר על תנאי אם לא תחזיר ותאכלנו לאלתר בפנינו כמ"ש ולפ"ז מיושב דלענין ככר זה לא קשה שנדיר אותה על תנאי דא"כ נימא מיגו דחשודה אממון חשודה נמי לעבור על הנדר כיון דאיתא בחזרה וא"ל כמ"ש דאין עבירת הנדר בשביל גיבוי הכתובה כמ"ש דז"א לענין ככר זה דאינה גובה הכתובה רק אם תאכלנו לאלתר בפנינו וא"כ שפיר הוי כמו התם דשפיר חשודה לאכול הככר ולעבור על הנדר בשביל הממון דהיינו גיבוי הכתובה וא"כ אין יכולין להדיר אותה ע"ת בככר זה כלל כמ"ש ולק"מ:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י שהקשה דאף לר"א נשאר קושית תוס' השני' מאי פריך ולחוש כמ"ש ולמ"ש מיושב דהנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו כאן הקשה מאי מקשו תוס' אוליחוש דאזלה לגבי חכם שנדיר אותה על זה הככר ותאכל לאלתר בפנינו הלא ק"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואף אכלה כולה נשאלין עלי' כאמימר (בפ' קמא דשבועות) [דף כ"ח ע"א] ע"ש וא"כ אף אם תאכל לאלתר בפנינו תוכל להתיר אח"כ גבי חכם ומכח זה דחה דברי התוס' דעל החכם לא קשה כלל רק אהבעל דרק מיגז גייז מכאן ואילך ע"ז קשה ע"ש ובס' שער המלך בה' שבועות ונדרים מישב דברי תוס' שהביא בשם הרמב"ן בתשובה המיוחסת שהקשה איך תוכל האשה להתיר לה הנדר גבי חכם הלא אין החכם מתיר רק בחרטה דמעיקרא והכא הרי אינה מתחרטת מעיקרא כיון שמחזקת המעות וזולת הנדר לא היתה גובה הכתובה וא"כ כיון שאינה מחזרת המעות אינה מתחרטת מעיקרא ואיך תוכל להתיר הנדר ותירץ הרמב"ן ז"ל דבכל נדר שאין הנודר נודר לרצון עצמותו רק שצריך לידור בשביל דבר אחר אבל אינו רוצה לידור הנדר עצמו קל הנדר ויכול החכם להתירו אף בחרטה דהשתא שמתחרטת עכשיו אף בלא חרטה דמעיקרא ולכך תוכל האשה להתיר נדרה אף בחרטה דהשתא ע"ש. ולפ"ז מיושב דברי התוס' שהקשו שפיר תאכל לאלתר הככר בפנינו ואף שתלך אל החכם אח"כ ויתיר לה מ"מ כיון שלא יוכל להתיר לה רק בחרטה דהשתא והוא כמו בעל דמיגז גייז ולא יתוקן האיסור למפרע ע"ש וגם בס' ת"ג תירץ כן וכבר קדמו בס' שער המלך הנ"ל ע"ש:

והנה לכאורה עדיין קשה דלא קשה קושית תוס' דפריך הש"ס שפיר וליחוש דאזלה לגבי חכם ושרי לה ואף שתאכל הככר לאלתר בפנינו מ"מ קשה מאי מהני ההדרה נימא מיגו דחשיד אממון חשיד נמי אנדר וא"ל דספק מלוה ישינה יש לה עליו ז"א דכל הטעם הוא משום דממון איתא בחזרה ושבועה ליתא בחזרה והכא ז"א דגם הנדר איתא בחזרה דאם תרצה להחזיר המעות ממילא תלך אצל חכם ויתיר לה ואף שאכלה כבר הככר מ"מ החכם עוקר הנדר מעיקרו וא"ל כמ"ש דאינו מתיר רק מחמת חרטה דהשתא ז"א דאם תרצה להחזיר הכתובה ממילא תוכל להתיר מחמת חרטה ומעיקרא כיון שמינה מחזקת המעות כמ"ש הרמב"ן ז"ל דממילא אם תחזיר המעות יהי' עוקר הנדר מעיקרא ויתוקן האיסור מה שאכלה הככר מקודם וא"כ פריך הש"ס שפיר דגם הנדר איתא בחזרה ומאי מהני במאי שמדירין אותה ולא קשה קושית התוס'. אך ז"א דאעפ"כ מקשו התוס' שפיר דמנ"ל להקשות אר"ה דלמא באמת סבר ר"ה דלא אמרינן כלל מיגו דחשיד אממון חשיד אשבועה וממילא יכולין להדיר אותה על ככר זה ומקשו התוס' שפיר מאי פריך הש"ס כמ"ש:

ולפ"ז מיושב קושית הפ"י דאף לר"א קשה מאי פריך הש"ס ולמ"ש א"ש דעכשיו דאמרינן דלכך סבר ר"ה ניסת אין מדירין אותה ואין מדירין אותה על ככר זה משום דסבר כר"א וע"ז קשה באמת כמ"ש לעיל הא יכולין להדיר אותה על תנאי אם לא תחזיר וע"כ צ"ל כמ"ש דאז גם הנדר איתא בחזרה כמ"ש וע"כ דר"ה סבר דאמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה רק מחמת ספק מלוה ישנם ושבועה ליתא בחזרה א"כ ממילא פריך שפיר וליחוש דאזלה לחכם ושפיר איתא בחזרה וא"ש:

עוד נראה לישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה יש להקשות לפי מ"ש בס' תורת גיטין הנ"ל אמאי בניסת אין מדירין אותה משום דמפר לה הלא יכולין להדיר אותה על תנאי אם לא תחזיר מה שמקבלת בחנם ואם תחזיר לא יהי' נדר דאז לא יוכל להפיר ותירץ שמא אח"כ לא יהי' לה מעות ולא תוכל להחזיר ושפיר יפר לה כמ"ש וע"ש והנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו הקשה קושית התוס' דלקמן אמאי יוכלו הבעל והחכם להפר לה הלא כיון שהנדר הוא לטובת היתומים ואינו יכול להתירו שלא בפניהם ותירץ ז"ל וי"א דלא אמרו אלא המודר הנאה מחבירו או הנשבע להנאתו רק דבמאי שלא יותר השבועה יגיע תועלת להשביע כו' אבל כאן שנאסרו כל הפירות שבעולם עלי' אין כאן הנאת היתומים במאי שלא יתירו לה כיון שכבר נדרה וגבתה הכתובה ואף שתחזיר עכשיו הכתובה הנדר במקומו עומד ואין להיתומים תועלת במאי שלא יותר לכך מתירין לה עכ"ל וע"ש ולפ"ז קשה שפיר קושית הת"ג הנ"ל וא"ל כתירוצו דכשלא יהי' לה יתירו לה ז"א דלא יהי' התרה כלל כקושית הרמב"ן דלא שייך תירוצו דהכא כיון שמדירין אותה על תנאי אם לא תחזיר ואם מחזרת אין כאן נדר כלל וא"כ שפיר הוא הנדר לתועלת היתומים שהי' שפיר מגיע תועלת שאם מחזרת מתקנת הנדר ותצטרך להחזיר אם לא יותר וא"כ שפיר אין לו התרה וקשה קושייתו נדיר אותה על תנאי זה אף בחכם דגם החכם לא יוכל להתיר לה נדר זה כיון שהוא לטובת היתומים [וא"ל דכיון שלא יהי' לה מעות לא הוי לתועלתה דזה טעות דאעפ"כ הוי תועלת אם לא יותר אם יהי' לה] וא"כ אמאי בניסת אין מדירין אותה וכן בחכם מאי פריך הש"ס שיתיר לה הלא יכולין להדירה כמ"ש:

והנה כבר כתבנו בשם הרמב"ן ז"ל שדחה דברי תוס' במאי שהקשו נדיר אותה שלא תאכל ככר זה גם בחכם ודחה דבריהם דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא וא"כ אף אם כבר אכלה הככר מהני התרת החכם כאמימר ע"ש ובס' שער המלך מישב דברי התוס' לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בתשובה המיוחסת איך תוכל להתיר גבי חכם הלא אינה מתחרטת מעיקרא שמחזקת הכתובה ותירץ דנדר זה נידר בחרטה דהשתא כמ"ש לעיל ולפ"ז מיושב דכיון דניתר מהשתא אינו מתקן אכילת הככר למפרע כמ"ש לעיל ע"ש והנה המהרי"ט ז"ל בתשובה ס' א' כתב דגם נדר זה אף שיכולה להתירו ע"י חרטה דהשתא מחמת שאינו לרצון עצמותו מ"מ יכולה להתירו ג"כ ע"י חרטה דמעיקרא ובחזרת המעות אי אפשר להע"ש וא"כ לפ"ז עדיין דברי התוס' תמוהים דלא קשה גבי חכם שנדיר אותה על זה הככר דמאי בכך הלא אם תרצה תוכל להתירו ג"כ ע"י חרטה דמעיקרא ושפיר יתוקן האיסור דאכילת הככר לדברי המהרי"ט ז"ל כמ"ש ומאי מקשו תוס' אקושית הש"ס גבי חכם:

ונראה לישב לפי מאי שהקשינו מאי פריך הש"ס בחכם ור"ה אמאי סבר בניסת דאין מדירין הלא יכולים להדירה ע"ת דאם לא תחזיר והוי לטובת היתומים כמ"ש. ונראה לישב קושיא זו דשפיר סבר ר"ה דניסת אין מדירין אותה לפי מאי דקי"ל דאין נדר חל על נדר ואם נדר פעם אחת על דבר א' ואח"כ נדר פעם ב' אין הנדר השני חל רק אם חכם התיר נדר הראשון חל הנדר השני כיון דעוקר הנדר מעיקרא ונדר השני מיתלא תלי וקאי ע"ש בש"ס נדרים [דף י"ז ע"א] ובש"ע י"ד הנ"ד וא"כ לא קשה מידי דשפיר אין מדירין אותה בניסת אף על תנאי דאם לא תחזיר דחיישינן שמא תידור מקודם על מין זה בלחש בלא תנאי דהיינו כיון שאנו מצווין אותה שתדור על מין אחד ע"ת דאם לא תחזיר תידור מקודם נדר זה בלא תנאי בין תחזיר ובין לא תחזיר וא"כ אין הנדר השני חל דאין נדר חל על נדר ואח"כ יפר לה הבעל הנדר הראשון דנדר הראשון שפיר יכול להפר שאין להיתומים תועלת דאף אם תחזיר לא יתוקן כדברי הרמב"ן ז"ל ואעפ"כ לא יחול הנדר השני אף שיפר לה כיון דהבעל אינו רק מיגז גייז מכאן ואילך ואינו עוקר הנדר וא"כ אף אחר הפרה אין הנדר השני חל דא הי' הנדר הראשון שאינו עוקר ושפיר תהי' מותרת אח"כ מכל וכל ושפיר בניסת אין מדירין אותה ואף די"ל דהנדר השני הוי איסור מוסיף שלא יכול הבעל להפר אותו ושפיר חל דז"א עי' מ"ש לקמן מדבר זה]:

אמנם זה אינו מיושב רק בבעל אבל בחכם קשה עדיין מאי פריך הלא יכולין להדירה ע"ת דלא תחזיר ולא יוכל להתיר דהוא לטובת היתומים וא"ל כמ"ש שתידור מקודם ז"א כיון דעוקר הנדר ושפיר יחול השני שהוא לטובתם ולא יוכל להתירו אך באמת גם בחכם א"ש לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דיכולין להתיר נדר זה מחמת חרטה דהשתא והוא ניתר מכאן ואילך ושפיר פריך שיכולה לידור מקודם ואח"כ יתיר לה מחמת חרטה דהשתא ולא יחול הנדר השני אף אחר ההתרה ופריך שפיר:

ולפ"ז מיושב מ"ש לדברי המהרי"ט ז"ל שיכולה להתיר גם מחמת חרטה דמעיקרא מאי מקשו התוס' בככר זה הא תתיר בחרטה דמעיקרא ולמ"ש מיושב דמקשו התוס' שפיר שנדיר אותה על ככר זה ע"ת דאם לא תחזיר ואי"ל שתידור מקודם בלא תנאי ואח"כ יתיר לה החכם דז"א דממ"נ אם יתיר החכם נדר הראשון מחמת חרטה דמעיקרא א"כ חל שפיר למפרע נדר השני ואינו יכול להתירו שהוא לטובת היתומים ואם יתירו מחמת חרטה דהשתא א"כ כבר עברה מחמת אכילת הככר כיון שאינו עוקרו למפרע רק מחמת חרטה דהשתא ומקשו התוס' שפיר אף לדברי המהרי"ט ז"ל:

אמנם לכאורה עדיין קשה למאי שכתבו הפ' דמאי שאין נדר שהוא לטובת המדיר ניתר הוא דוקא שבשעת ההתרה יש תועלת להמדיר ע"ש וא"כ לכאורה עדיין אף בככר זה תוכל לידור מקודם בלא תנאי ואח"כ יתיר לה החכם מקודם הנדר האחרון מחמת חרטה דמעיקרא ואף שהוא לטובת היתומים מ"מ בשעת ההתרה אינו מגיע להם תועלת דעדיין אינו חל מחמת הנדר הראשון שעדיין לא התירו ואח"כ יתיר לה הנדר הראשון מחמת חרטה דמעיקרא ושפיר יתוקן איסור אכילת הככר למפרע שעוקרו מעיקרא ואעפ"כ יהי' מהני ההתרה אך ז"א דקי"ל אין מתירין את הנדר עד שיחול וקודם שחל לא מהני ההתרה עיין בנדרים דף צ' ע"א ובש"ע ע"ש ומקשו התוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית הפ"י אמאי שכתבו תוס' דלר"א א"ש הלא מאי פריך הש"ס גבי חכם. ולמ"ש א"ש. דהנה רבא ור' אחא ב"ר הונא סברי התם דכי היכא דפליגי רבנן ור' נתן בהפרה פליגי נמי בשאלה אי יכול להתיר קודם שיחול ע"ש לשיטת הרבה פ' ובר''ן ז"ל ע"ש. והנה כתבו דלר' אליעזר דיכול להפיר כל הנדרים שעתידה לידור ממילא דיכול להפר קודם שיחול וגם בחכם מהני עכ"פ להתיר קודם שיחול לרבא ע"ש, וא"כ א"ש דאם נימא דר"ה סבר כר"א דיכול להפר נדרים שעתידה לידור ממילא פריך שפיר וליחוש דאזלה לחכם ויתיר הנדר מעיקרו ויתוקן אכילת הככר למפרע דאי"ל כמ"ש דמדירין אותה ע"ת ז"א דשפיר תידור מקודם בלא תנאי ואח"כ יתיר נדר השני קודם הראשון דאף שלא חל יכול להתיר לר"א וא"כ ממילא שפיר אי סבר ר"ה כר"א פריך שפיר גם גבי חכם כמ"ש וא"ש:

עוד יש לישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה בס' שער המלך תירץ קושית הרמב"ן ז"ל אדברי תוס' דחכם עוקר הנדר וקי"ל כאמימר דאכלה נשאלין עלי' ותירץ דלכך לא הקשו התוס' שנדירה על מין אחד ואח"כ תאכל מאותו מין דאז הי' שייך שפיר סברת הרמב"ן ז"ל כיון דחכם עוקר הנדר למפרע אינה עוברת אף שאכלה רק התוס' הקשו שתדור על ככר אחד ותאכלנו וא"כ בכה"ג לא מהני התרת החכם אח"כ כיון שלא נשאר כלום מהנדר ואין כאן יותר מה להתיר כיון שלא נדרה רק על ככר זה ע"ש:

והנה לכאורה יש להקשות על זה הלא תוכל לידור מקודם על ככר זה ועוד ככר אחר. וא"כ לא יחול זה הנדר השני דאין נדר חל על נדר דאיסור מוסיף לא הוי דגם הנדר השני יש לו התרה רק ע"י שאכלה אח"כ אין לו התרה וא"כ אינו חל כלל ואח"כ יתיר לה החכם הנדר הראשון דשפיר אית לי' התרה כיון שנדרה על עוד ככר שלא אכלה עדיין. אך ז"א כיון דעוקר הנדר מעיקרו יחול שפיר נדר השני דמחמת חרטה דהשתא לא תוכל להתיר דא"כ עברה על הככר. אך קשה דכיון דכל הטעם דלא מהני ההתרה בככר אחד הוא משום שכבר עברה על הנדר מכל וכל. א"כ אם נימא דמתירין הנדר אף קודם שיחול קשה דשפיר תוכל לידור מקודם על שתי ככרות ואח"כ יתיר לה החכם הנדר השני קודם הראשון דשפיר יכול להתירו דלא שייך לומר שכבר עברה דז"א דעל הנדר הזה עדיין לא עברה כלל דאינו חל עדיין וא"כ אף שמתיר אח"כ נדר הראשון מ"מ כבר התיר נדר השני ושפיר יתוקן למפרע הכל. אך ז"א דבאמת קי"ל דאין מתירין הנדר עד שיחול ולפ"ז ממילא א"ש דאי נימא דסבר ר"ה כר"א וא"כ מתירין הנדר קודם שיחול כמ"ש ופריך שפיר שיכולה לידור מקודם על שתי ככרות כמ"ש וא"ש:

אך לפ"ז בפשיטות מיושב קושית הפ"י הנ"ל דהטעם של השעה"מ דבככר זה לא מהני התרת החכם אח"כ הוא משום דאין כאן דבר מה להתיר וא"כ לר"א דיכול להתיר הנדר קודם שיחול ואף דאין כאן דיבור כלל יכול להתיר א"כ ממילא יכול להתיר אף שאכלה כל הככר ופריך שפיר לר"א וא"ש:

עוד יש לישב קושית הפ"י הנ"ל דהנה יש לישב מ"ש לדברי המהרי"ט ז"ל דיכולה להתיר גם מחמת חרטה דמעיקרא מאי מקשו התוס' כמ"ש. ונראה דהנה המהרי"ט ז"ל בתשובה סי' ד' הקשה אמאי אמר ר"ה בניסת דאין מדירין אותה דמפר לה הלא יכולין להדירה בנזירות שמשון דקי"ל בנזירות שמשון ליתא בשאלה.ותירץ הוא ז"ל דדוקא בחכם אמרינן דנ"ש ליתא בשאלה דאין שייך לעקור הנדר מעיקרא כיון שהנזירות שמשון הי' ע"י מלאך ואיך שייך לעקור הנדר שלא יחול כלל אבל הכא בבעל דרק מיגז גייז מכאן ואילך מהני אף בנזירות שמשון ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין דעדיין קשה מאי פריך הש"ס בלא ניסת וליחוש דאזלא לגבי חכם ושרי לה הלא לענין החכם שפיר יכולין להדירה בנזירות שמשון דלא מהני התרת החכם. אך לפמ"ש דברי הרמב"ן ז"ל א"ש דהכא שפיר תוכל להתיר הנדר מחמת חרטה דהשתא והוא ניתר רק מכאן ואילך ומהני אף בנזירות שמשון כמו בבעל. ולפ"ז מיושבים דברי התוס' שלא קשה מ"ש לדברי המהרי"ט ז"ל מאי מקשו התוס' מחכם הלא תוכל להתיר מחמת חרטה דמעיקרא דז"א דשפיר קשה נדירה בנזירות שמשון ותשתה יין בפנינו. וא"כ ממ"נ אם תתיר מחמת חרטה דהשתא כבר עבר בשתיית היין ומחמת חרטה דמעיקרא לא תוכל להתיר כיון שהוא נזירות שמשון ולא מהני לעקור הנדר מעיקרא:

ולפ"ז מיושב שפיר קושית הפ"י ז"ל. דבאמת קשה אדברי תוס' שכתבו דלר"א דיכול להפר נדרים שעתידה לידור א"ש. ולפמ"ש קשה נדירה בנזירות שמשון דאז אין לומר שהפר לה מקודם דז"א דאמרינן בש"ס נדרים דף ע"ה ע"ב דלר"א לא חלין כלל הנדרים וא"כ אינו יכול להפר הנזירות שמשון דלא מהני שלא יחול כמו בחכם. אך י"ל באמת דר"ה סבר דאף בנזירות שמשון בכה"ג שהוא על תנאי אם גבתה הכתובה מהני ההתרה כמ"ש במהרי"ט ז"ל דבנ"ש ע"ת מהני ההתרה וא"כ מיושב קושית הפ"י דאי נימא דר"ה סבר כר"א פריך הש"ס שפיר דאזלה לגבי חכם ושרי לה דלא קשה שנדיר אותה על ככר זה דז"א כסברת הרמב"ן ז"ל דעוקר הנדר מעיקרא. וכדברי המהרי"ט ז"ל דתוכל להתיר בחרטה דמעיקרא. ואי"ל כמ"ש דיכולין להדירה בנ"ש דלא מהני ההתרה לעקור הנדר מעיקרא דז"א דעכשיו דאמרינן דר"ה סבר כר"א ע"כ דס"ל דיכולין להתיר אף שלא יחול ופריך שפיר וא"ש:

תוס' בא"ד וי"ל דאינה חוששת רק בנדר שע"י עומדת באיסור כל ימי' כו' ע"ש. ויש להקשות לדברי הרמב"ן ז"ל דהכא בחכם אינו יכול להתיר רק מחמת חרטה דהשתא כמ"ש והנה במס' נזיר דף כ"א ע"ב איכא פלוגתא דאמוראי אי בעל מיגז גייז או מעקר עקר כמו בחכם ע"ש. וא"כ קשה מאי פריך הש"ס אר"ה בלא ניסת וליחוש דמתיר לה חכם ובלא ר"ה לא קשה דאיכא למימר דמדירין אותה על ככר זה כמ"ש תוס' ד"ה וליחוש ע"ש. וא"כ גם אר"ה לא קשה דלמא סבר דבעל מעקר עקר והבעל יכול להתיר בלא חרטה ולכך בניסת אין מדירין אותה דלא מהני שנדיר אותה על ככר זה ותאכלנו דכיון דעוקר לא עברה כלל אבל בחכם דאינו יכול להתיר רק בחרטה והכא ליכא רק חרטה דהשתא ולכך שפיר מדירין אותה על ככר זה דאף אם יתיר לה לא יתוקן כדברי השעה"מ הנ"ל. ובס' ת"ג כתב דבאמת ר"ה סבר דבעל מעקר עקר ע"ש וא"כ ודאי קשה כנ"ל:

ונראה לישב דהנה התוס' בא"ד הקשו אמאי בניסת אין מדירין אותה נדירה ויאמר הבעל קיים ליכי ותירצו דחיישינן שמא יפר לה הבעל בלחש קודם שיאמר קיים ליכי ע"ש. ויש להקשות דהנה בנדרים דף צ' פליגו תנאי אם הבעל יכול להפר קודם שיחול הנדר או לא דהיינו אם אמרה לאחר שלשים יום יאסרו פירות עלי או אם אעשה דבר פלוני לא יכול להתיר קודם שיחול ע"ש ואף דאנן קי"ל דיכול להפר קודם שיחול מ"מ הובא בש"ך שם כמה דעות דס"ל דדוקא בל' יום שודאי יחול אז יכול להפר קודם שיחול. אבל היכא שתלוי בדבר אחר שאפשר שלא יחול כלל ודאי אינו יכול להתיר ע"ש. ולפ"ז קשה הכא אתירוץ תוס' שתירצו דחיישינן שיפר בלחש קודם שיאמר קיים ליכי הלא נוכל להדיר אותה שתידור על מין א' ע"ת שיאמר הבעל קיים ליכי ואם לא יאמר קיים ליכי לא יהי' נדר כלל רק אם יאמר קיים ליכי וא"כ לא שייך תירוץ תוס' שיפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי דז"א דקודם שאומר קיים ליכי אין הנדר חל וממילא אינו יכול להתירו שאינו מתיר את הנדר עד שיחול ורק אחר שאמר קיים ליכי חל הנדר ואז ג"כ אינו יכול להפר שכבר אמר קיים ליכי ואף לשטת הפוסקים דאף בכה"ג מפר הבעל הנדר קודם שיחול מ"מ קשה למאי דקי"ל דאין הבעל יכול להפר רק נדרי עינוי נפש ובכתובות פ' המדיר איתא דהיכא שתלתה הנדר של עינוי נפש בתנאי שאין בו עינוי נפש אין הבעל יכול להתיל קודם שעברה על התנאי דלא תעבור ולא תאסור ואין כאן עדיין עינוי נפש ע"ש. וא"כ כיון שנדרה ע"ת אם יאמר קיים ליכי א"כ אינו יכול להפר קודם שאומר קיים דאז אין כאן עינוי נפש עדיין שבידו שלא לומר לה ואח"כ כשאומר קיים ליכי דאז הוי עינוי נפש אבל אז אינו יכול להפר שכבר קיים:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה מאי מקשו תוס' שנדירה והבעל יאמר קיים ליכי ואז לא יוכל להפר. הלא אעפ"כ חיישינן שתידור על מין זה קודם שנודרת עכשיו על אותו מין עצמו. וא"כ אין הנדר הזה חל כלל דאין נדר חל על נדר דאיסור מוסיף ליכא דגם לזה יש הפרה. וא"כ אף שיאמר הבעל קיים ליכי אנדר זה מ"מ נדר זה אינו חל כלל ושפיר יפר לה אח"כ נדר הראשון דעל נדר הראשון לא אמר קיים ליכי ואעפ"כ לא יחול השני כיון דהבעל רק מיגז גייז כמ"ש לעיל. אך זה טעות דכיון שאומרין לו שיאמר קיים ליכי על הנדר שנדרה ממין זה וא"כ אם נדר הזה לא הוי נדר דאין חל קאי הקיים ליכי אנדר הראשון שנדרה ממין זה:

ולפ"ז א"ש דלא קשה מ"ש הלא נוכל להדיר אותה ע"ת אם יאמר קיים ליכי דז"א דעל זה י"ל שפיר דחיישינן שמא תידור מקודם על מין זה בלא תנאי ואח"כ כשנודרת אח"כ על מין זה ע"ת מ"מ אין הנדר חל ואף דקאי הקיים ליכי אנדר הראשון מ"מ יכול להפר לה בלחש הנדר הראשון אחר שנודרת נדר השני דנדר הראשון יכול להפר דהי' בלא תנאי ואעפ"כ אין הנדר השני חל דבשעת הנדר השני הי' עדיין הנדר הראשון כיון דמיפר הנדר הראשון אחר שנדרה נדר הב' קודם שאומר קיים ליכי על הב' וא"כ אף שאומר אח"כ קיים ליכי על השני הלא אינו חל כלל ועל הראשון לא קאי שכבר הפר לה ואף דהכא הוי שפיר מוסיף מ"מ למ"ש לקמן א"ש:

ולפ"ז מיושב מ"ש דמאי פריך הש"ס דלמא סבר ר"ה דבעל מעקר עקר למפרע ולמ"ש א"ש דאי נימא דמעקר עקר קשה כנ"ל נדירה שיאמר קיים ליכי ואח"כ יאמר כמ"ש ואי"ל כמ"ש דתוכל לידור מקודם על מין זה דז"א דמאי בכך שיפר לה הראשון הלא יחול השני כיון דאמרינן דמעקר עקר והוא כמו בחכם וע"כ דסבר מיגז גייז וא"ש:

עוד יש לישב קושי' הנ"ל דהנה יש להקשות אתירוץ תוס' הנ"ל שתירצו דחיישינן שיפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי הלא הכא קשה שפיר קושית הת"ג הנ"ל שנדיר אותה ע"ת אם לא תחזיר מה שמקבלת בחנם דנדר זה אינו יכול להפיר והבעל יאמר קיים ליכי דלא שייך תירוצו דכשלא יהי' לה מעות יוכל אז התיר לה דז"אדלא יוכל אז להתיר לה כיון שכבר אמר קיים ליכי ובלחש קודם שיאמר קיים אינו יכול להפר דעכשיו יש לה ויכולה להחזיר ולא מהני ההפרה ויקשה כנ"ל קושית תוס' דלא שייך תירוץ שניהם כאן:

ונראה לישב דהנה לכאורה לא קשה קושית הת"ג הנ"ל כמ"ש לעיל שיכולה לידור מקודם בלא תנאי ואין הנדר השני חל רק צ"ל דאעפ"כ חל שפיר דהוי איסור מוסיף שהנדר הראשון הי' יכול להפר והשני אינו יכול ולכך שפיר חל כמו שראיתי אח"כ בס' ת"ג הנ"ל שהקשה גם אעל דעת רבים שתידור מקודם בלא דעת רבים ותירץ ג"כ דהוי איסור מוסיף ע"ש:

אמנם י"ל לפי מאי דקי"ל בכתובות פ' המדיר דף ע"ד ובש"ע אה"ע ס' ל"ה במשפטי התנאים דאינם יכולין להתנות תנאי רק בדבר שאפשר למיעבד ע"י שליח אבל בדבר שאי אפשר לעשות ע"י שליח אינו יכול להתנות תנאי וכתבו התוס' שם הטעם דצריך להיות שיהי' יכול לעשות המעשה עצמו בלא התנאי ע"י שליח וכיון שיש לו במעשה ההוא כח זה לעשותו ע"י שליח יש לו ג"כ כח זה להתנות בו תנאי משא"כ כשאין לו כח לעשות המעשה בלא התנאי ע"י שליח אין לו כח להתנות בו תנאי ע"ש והנ' קי"ל בנזיר דף י"ב ע"ב דכל מלתא דלא מצי למעבד השתא לא מצי למשוי שליח דהיינו שבשעה שעושה אותו [שליח] יכול לעשות המעשה ההוא בעצמו ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה מ"ט והרמב"ן ז"ל בב"ב פ' יש נוחלין כתב דלכך מהני תנאי בנדר דג"כ אפשר ע"י שליח שיכול לעשות שליח להדירו על דבר זה ע"ש לחד תירוצא וא"כ הכא שכבר נדר על אותו המין בלא תנאי דאם לא תחזיר ואח"כ נודר ע"ת ובאמת אין הנדר השני חל דאין נדר חל על נדר רק מחמת שהוא איסור מוסיף והא דהוי איסור מוסיף הוא מחמת התנאי וא"כ נראה דאינו יכול להתנות כלל התנאי דהכא אינו יכול לעשות המעשה בלא התנאי ע"י שליח כיון דגם איהו לא מצי למעבד דבלא התנאי אינו יכול לידור הנדר הב' כלל דכל הטעם דהוי איסור מוסיף הוא רק מחמת התנאי וא"כ בלא התנאי לא הי' חל כלל שלא הי' איסור מוסיף ולא מצי למשווי' שליח וא"כ כיון שא"י לעשות המעשה בלא התנאי ע"י שליח ממילא אין לו כח להתנות בו תנאי כלל ואי"ל דבידו להתיר הנדר הראשון ע"י חכם ז"א דזה לא מיקרי בידו כדאמרינן בקדושין פ' האומר [דף ס"ב ע"ב] וא"כ מיושב מ"ש דלא מהני שנדירה ע"ת שתוכל לידור מקודם בלא תנאי וממילא לא מהני גם התנאי הב' וממילא אינו חל כלל דלא הוי מוסיף והנדר הראשון יפר וכל זה אי נימא דמיגז גייז אבל אי מעקר עקר ממילא אם יתיר הראשון יחול השני עם התנאי ופריך שפיר וא"ש:

אך למ"ש לעיל ליתא לזה דכיון דאין השני חל כלל ממילא קאי הקיים ליכי אהראשון אך י"ל כמ"ש לעיל:

עוד יש לישב קושיא הנ"ל לפמ"ש המהרי"ט ז"ל אמאי בניסת אין מדירין אותה הלא יכולין להדירה בנזירות שמשון דלא מהני ההתרה ותירץ דהבעל יכול להפר כיון שמפר רק מכאן ולהבא כמ"ש לעיל ע"ש ולפ"ז א"ש דאי נימא דר"ה סבר דבעל מעקר עקר למפרע קשה קושית המהרי"ט ז"ל אמאי בניסת אין מדירין הא יכולין להדירה בנ"ש כנ"ל דגם הפרת הבעל לא מהני כיון שעוקר הנדר מעיקרא ובחכם י"ל כיון דמתיר מחמת חרטה דהשתא מהני כמ"ש לעיל אבל בבעל אי נימא דעוקר והוא בלא חרטה קשה כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל קושיא הנ"ל לפי מאי דקשה אמאי אמר ר"ה אבל ניסת אין מדירין אמאי לא אמר אבל יש לה אב אין מדירין שיפר לה האב ועיין במהרמ"ש שהקשה כן. ונראה לישב לפמ"ש התוס' דלכך אין מדירין אותה על ככר זה משום דאינה חוששת על מה שאינה כל ימי' באיסור ולר"א כתבו דבל"ז א"ש א"כ אינו מוכח לכאורה סברא זו דהיכא שאינה עומדת באיסור אינה חוששת די"ל דסבר כר"א. אך באמת המפ' הקשו על דברי תוס' אלו דהא אעפ"כ יכולין להדירה בדברים שאין בהם עינוי נפש ותאכל לאלתר דלא מהני הפרתו וע"ש ברא"ש ז"ל וא"כ מוכח מר"ה שפיר דאינה חוששת רק באיסור כל ימי' דליכא למימר' דסבר כר"א כנ"ל ולפ"ז א"ש דלא אמר ר"ה דלא שנו רק באין לה אב אבל יש לה אב אין מדירין כקושית מהרמ"ש ז"ל דז"א דאי הוי תני באב לא הוי מוכח סברה זו דאינה חוששת רק באיסור כל ימי' דהוי מצינן לומר שפיר דסבר כר"א ואי"ל כקושייתם הנ"ל דנדירה בדברים שאין בהם עינוי נפש דז"א דקי"ל דאב יכול להפר אף דברים שאין בהם עינוי נפש וכן פסק הרמב"ם ז"ל ע"ש בי"ד ה' נדרים ולא הוי מוכח כנ"ל ולכך תני ר"ה בבעל ומוכח שפיר:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיא הנ"ל דהנה בס' ת"ג רצה לתרץ קושיא זו דנדירה בדברים שאין בהם ע"נ ותירץ דחיישינן שתידור בלחש על ככר אחר עוד שהיא מתענה וי"ל דר"ה סבר מתוך שמיפר למתענה מיפר גם לשאינה מתענה ושפיר יהי' יכול להתיר לה אף על שאינה מתענה ע"ש:

אך באמת קי"ל דאינו מיפר רק למתענה ולא מהני הפרתו לאינה מתענה אף שנדרה על שניהם ע"ש בנדרים דף פ"ב ע"ב ובי"ד ס' רל"ד. אמנם הטעם דאמרינן דאינו מיפר רק למתענה לכאורה קשה למאי דקי"ל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"כ כיון דהוא נדר אחד ועל מה שמתענה יכול להפר ממילא מותר גם מה שאינה מתענה דכיון דהותר מקצתו הותר כולו אך זה טעות דקי"ל דלא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו רק בהתרת החכם שעוקר הנדר למפרע אבל בהפרת הבעל דמיגז גייז לא הותר כולה ע"ש בי"ד:

ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דפריך שפיר דליכא למימר דסבר בעל מעקר עקר דא"כ גם בבעל נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמו בחכם, וא"כ קשה קושית מהרמ"ש ז"ל למה לא אמר ר"ה באב כו' ואי"ל דס"ד דסבר כר"א ז"א דגם עכשיו יכולין לומר דסבר כר"א ואי"ל דיכולין להדירה במה שאינו עינוי נפש ז"א כדברי הת"ג הנ"ל שתידור אף על מתענה ויהי' הותר כולו כיון דמיעקר עקר למפרע וא"ש:

אך באמת אין אנו צריכין לזה דאי נימא דמעקר עקר ממילא לא קשה קושי' שנדיר אותה על ככר זה שאף אח"כ יוכל להפר לה כיון דעוקר בלא חרטה וקשה קושית מהרמ"ש אך גם ע"ז י"ל שמדירין בדבר שאינו עינוי נפש וא"ש כנ"ל:

תוס' בא"ד ונדירה ויאמר קיים ליכי ותירצו דחיישינן שיפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי כו' ע"ש וקשה כמ"ש דהכא שפיר יכולין להדירה על תנאי אם לא תחזיר כקושית הת"ג הנ"ל דאי"ל כמו שתירץ דלא יהי' לה מעות דעכ"פ עכשיו לא יוכל להפר לה שיש לה ואח"כ לא יוכל שכבר קיים לה כמ"ש לעיל ע"ש:

ונראה לישב דהנה הרא"ש ז"ל תירץ קושיית התוס' הנ"ל למאי דקי"ל דנשאלין על ההיקם וא"כ יוכל הבעל להתיר ההיקם ואח"כ יפר לה ע"ש וקשה באמת מאי מקשו התוס' הלא נשאלין על ההיקם ונראה דהנה תוס' בא"ד הקשו אמאי בניסת אין מדירין אותה נדירה על דעת רבים דלא מהני התרה ותירצו דדוקא החכם אינו יכול להתיר נדר שהוא על דעת רבים אבל בעל שאינו צריך דעתה יכול להתיר ע"ש. ולפ"ז א"ש דמקשו תוס'שפיר שיאמר הבעל קיים ליכי שהוא תדיר על דעת רבים והבעל יקיים לה על דעת רבים וא"כ לא שייך דברי הרא"ש ז"ל שילך לחכם ויתיר לו ההיקם דז"א דלענין החכם שפיר לא מהני ההתרה כיון שקיים על דעת רבים דהטעם דנשאלין על ההיקם איתא שם בש"ס נדרים דף ס"ט ע"א ברא"ש ז"ל דלכך נשאלין על ההיקם דההיקם הוא הנדר עצמו ע"ש וא"כ ממילא בקיים לה ע"ד רבים לא יהי' מהני ההתרה על ההיקם אצל החכם ומקשו תוס' שפיר:

אך הנה הפוסקים הקשו על דברי תוס' שהקשו נדירה על דעת רבים למאי דאיתא בש"ע י"ד ס' רכ"ח דגם ע"ד רבים מהני ההתרה בדיעבד ע"ש וא"כ לא קשה קושית תוס' דאף בע"ד רבים יפר לה הבעל ויהי' מהני בדיעבד:

ונראה לישב קושייתם דהנה בס' שו"ת חוות יאיר [ססי' ט"ו] כתב הטעם דמהני התרה בדיעבד על דעת רבים משום דקשה אמאי לא יהי' התרה לנדר על דעת רבים הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ עוקר גם הדיבור שאמר ע"ד רבים ותירץ משום דרבים זכו בכבודם שהוא להם לכבודם שלא יוכל להתיר זולתם והוי כנדר שהוא לטובתם ואסור להתירו ולכך כתב דמהני ההתרה בדיעבד כיון שאינו רק מחמת שהוא לטובתם ע"ש. וא"כ לפ"ז לא קשה קושייתם דבדיעבד מהני ההתרה דז"א דכיון דקושית התוס' הוא על בעל א"כ שפיר אף בדיעבד לא מהני ההתרה בע"ד רבים כיון דבעל רק מיגז גייז מכאן ואילך ושפיר נשאר הדיבור של על דעת רבים אף אחר ההפרה א"כ ממילא לא מהני ההפרה אף בדיעבד בע"ד רבים ומקשו התוס' שפיר לענין הבעל שנדירה על דעת רבים דלא מהני אף בדיעבד כמ"ש:

אך אעפ"כ קשה מאי כתבו התוס' גם גבי חכם הוי מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים ולמ"ש לא קשה גבי חכם דלגבי חכם שפיר מהני ההתרה בדיעבד אף בעל דעת רבים כדברי החו"י הנ"ל. אך ז"א לפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל דהכא אין החכם יכול להתיר רק מחמת חרטה דהשתא כיון שמחזקת המעות וא"כ כתבו תוס' שפיר גם גבי חכם דלא מהני ההתרה אף בדיעבד הכא דאף אחר ההתרה נשאר הדיבור של ע"ד רבים כיון שאינו עוקרו מעיקרא רק מחמת חרטה דהשתא וא"ש:

וא"כ לפ"ז קשה עדיין קושית הרא"ש ז"ל מאי מקשו התוס' שיאמר הבעל קיים ליכי הלא נשאלין על ההיקם ואי"ל כמ"ש שיוכל לקיים ע"ד רבים דז"א דלגבי דידי' אף שיקיים על דעת רבים יהי' מהני ההתרה אח"כ בדיעבד ואי"ל כמ"ש שאינו מתיר רק מחמת חרטה דהשתא כיון שמחזקת המעות דז"א דהוא על ההיקם שלו ממילא יכול להתיר גם מחמת חרטה דמעיקרא ושפיר יהי' מהני ההתרה אף בדיעבד ומאי מקשו התוס':

אמנם יש לישב זה לפי מאי דקי"ל דאף בנשאלין על ההיקם יש להיקם דין הנדר עצמו כמו שנדר הוא זה הנדר. והנה כבר כתבנו דמהרי"ט ז"ל הקשה אמאי ניסת אין מדירין אותה נדירה בנזירות שמשון דליתא בשאלה ותירץ דהבעל יכול להתיר אף נזירות שמשון והקשינו דמאי פריך הש"ס בחכם וע"כ דמשום דמתיר הכא דבחרטה דהשתא יכול להתיר אף בנז"ש כמ"ש לעיל וא"כ מיושב שפיר דמקשו התוס' שפיר נדירה בנ"ש ע"ד רבים והוא יאמר קיים ליכי ע"ד רבי' וא"כ ממ"נ אם יתיר אח"כ הבעל ההיקם מחמת חרטה דמעיקרא לא יהי' מהני כיון דהוא נזירות שמשון וההיקם הוא כמו הנדר כמ"ש וג"כ אין לו התרה בנ"ש ומחמת חרטה דהשתא לא יוכל להתיר דא"כ נשאר גם אחר ההתרה הדיבור של ע"ד רבים ולא מהני ההתרה אף בדיעבד כמ"ש ומקשו התוס' שפיר:

ולפ"ז מיושב מ"ש דקשה עדיין נדירה ע"ת אם לא תחזיר והוא יאמר קיים ליכי כמ"ש ולפ"ז א"ש לפמ"ש בשו"ת מהרי"ט ז"ל הרבה פעמים דנזירות שמשון ע"ת להבא לא הוי נזירות כלל ע"ש וא"כ לק"מ דע"ז שפיר י"ל תירוץ הרא"ש ז"ל כיון דנשאלין על ההיקם יתיר לה אח"כ ואי"ל כמ"ש דנדירה ע"ד רבים דז"א דאעפ"כ מהני בדיעבד מחמת חרטה דמעיקרא וא"ל כמ"ש דנדירה בנ"ש דז"א דנ"ש ע"ת לא מהני כלל כמ"ש וא"ש:

תוס' ד"ה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' והקשו אמאי לא פריך הש"ס אמתניתין בלא ר"ה ולחד תירוצא א"ש דהוי מצי למימר דמדרינן ע"ד רבים כו' ותירצו דבלא ר"ה הוי מצינן למימר דמדרינן אותה על ככר זה ותאכלנו לאלתר אבל מר"ה מוכח כו'. ויש להקשות לפמ"ש שהרמב"ן ז"ל בחידושיו דחה דברי התוס' דלעיל שהקשו גם אחכם שנדיר אותה על ככר זה והוא ז"ל כתב דבחכם כיון דעוקר הנדר מעיקרו א"כ מתוקן למפרע אכילת הככר רק בבעל צ"ל סברא זו ע"ש וא"כ לדבריו קשה הכא קושית תוס' אמאי לא מקשו בלא ר"ה אמתניתין דאי"ל כתירוצם דה"א דמדירין אותה על ככר זה דז"א דלענין התרת החכם לא מהני זה דמתוקן למפרע כמ"ש והרמב"ן ז"ל בעצמו כתב תירוץ הראשון של התוה' בע"ד רבים וקשה קושית תוס':

ונראה לישב דהנה המפ' הקשו אדברי תוס' ד"ה אבל ניסת שהקשו נדירה ע"ד רבים ותירצו דבבעל לא מהני על דעת רבים ובחכם באמת הוי מצי לשנויי והוא דוחק מאוד אמאי לא משני באמת בחכם תירוץ זה דע"ד רבים דהוא אליבא דכ"ע וגם לתירוץ השני קשה שכתבו דר"ה לא סבר כאמימר קשה ג"כ מנ"ל להקשות ולומר דפליג אאמימר דלמא סבר באמת דאין לו הפרה בחכם רק בבעל ומאי פריך אר"ה:

ונראה לישב דהנה בס' תורת גיטין הנ"ל הקשה אמאי בניסת אין מדירין אותה וכן לענין חכם הלא היתומים יכולין להדירה ולאסור המעות שמקבלת עכשיו עלי' בהנאה ע"ת אם גבתה מכתובתה דאדם יכול לאסור על חבירו מעותיו וא"כ יכולין היתומים לאסור עלי' המעות בהנאה אם גבתה הכתובה ואם לא גבתה יהי' מותר ונדר זה לא יוכל להתיר לא הבעל ולא החכם שהוא נדר היתומים ע"ש:

ונראה לישב קושיתו דהנה הרמב"ן ז"ל בב"ב פ' יש נוחלין דף קכ"ו ע"ב הקשה איך יכולין להתנות תנאי בנדרים ונזירות הא קי"ל דכל דבר דאי אפשר למיעבד ע"י שליח אינו יכול להתנות בו תנאי ובנדרים ונזירות אינו יכול לידור ע"י שליח וא"כ איך יכול להתנות בו תנאי ותירץ הוא ז"ל דדוקא בקידושין שאוסר אשה אחרת או בגירושין שמתיר אדם אחר אז בכה"ג אינו יכול להתנות תנאי רק אם אפשר למיעבד ע"י שליח אבל בנדר ונזירות שאינו כלל על אדם אחר רק על עצמו נודר ולכך לא בעי דיני תנאי ע"ש. ולפ"ז מיושב קושית ת"ג הנ"ל שהיתומים יאסרו עלי' המעות על תנאי אם גבתה הכתובה דז"א דאם היתומים יאסרו עלי' שפיר אינן אינן יכולין להתנות בו תנאי כלל דאי אפשר למעבד ע"י שליח דהכא אין הנדר עליהם עצמם רק שאוסרים עלי' המעות ושפיר בעינן דיני תנאי וכיון דאי אפשר לעשות ע"י שליח ממילא אינן יכולין להתנות כלל ואף אם לא גבתה תיאסור ומיושב קושיתו הנ"ל:

אמנם הרא"ש ז"ל בתשובותיו הקשה ג"כ קושית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דאיך יכולין להתנות תנאי בנדרים הא לא מצי למעבד ע"י שליח ותירץ תירוץ אחר דאף דלא מצי להתנות בו תנאי מ"מ הוי נדר ופתחו עמו דנדר ניתר ע"י פתח וא"כ הכא כיון שאדעתא דהכי לא נדר אף שהתנאי לא מהני מ"מ כיון דחזינן דאדעתא דהכי לא נדר הוי פתח וכיון דפתחו עמו לא בעי התרה כלל ע"ש דאף אם הנדר הוא סתם וידעינן דאדעתא דהכי לא נדר הוי פתח ע"ש. וא"כ לדברי הרא"ש ז"ל קשה עדיין קושית הת"ג הנ"ל דלא שייך מ"ש דאף דהנדר הוא עלי' מהני התנאי כמ"ש:

אך באמת יש להקשות על דברי הרא"ש ז"ל אלו דהנה קי"ל בש"ע י"ד ה' נדרים סי' רכ"ט ס' א' דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כגון אם נדר שלא לאכול בשר זמן פלוני ואירעו בו שבתות ועל השבתות יש לו פתח שאם הי' יודע שיארעו שבתות לא הי' נודר על השבתות ומתיר לו החכם על השבתות ממילא הותר הכל אף בחול אף שעל חול אין לו פתח ולהרמב"ם בזה וזה ג"כ הותר אחד הותר כולו ובחרטה יש מחלוקת אבל בניתר ע"י פתח לכ"ע הותר כולו ע"ש. ובט"ז ס"ק א' הביא בשם הירושלמי הטעם דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דוקא שכל הדיבור של הנדר קיים ע"ש. ולפ"ז יש להקשות על דברי הרא"ש ז"ל. דהנה אם מתנה תנאי בנדרו כגון שמתנה אם אעשה דבר פלוני יאסר עלי מין זה ואם לאו לא יהי' נדר כלל. וא"כ לכאורה כיון שאם אינו עושה דבר פלוני לא הוי נדר ממילא גם אם עושה אמאי הוי נדר. וע"כ הטעם שלא הוי נדר שהותר מקצתו כיון שאם אינו עושה הדבר לא נדר כלל דהטעם הוא דצריך להיות כל הדיבור שנדר קיים ואם הותר מקצתו הותר כולו אבל כשמתנה התנאי לא נדר רק אם יעשה הדבר והנדר כולו קיים וא"כ לדברי הרא"ש ז"ל קשה כיון. דבאמת אינו יכול להתנות תנאי בנדרים כיון שאי אפשר לעשות ע"י שליח רק אף דלא הוי תנאי ניתר ע"י פתח וא"כ כיון דלא הוי תנאי ונדר בין אם יעשה דבר פלוני או לא יעשה כיון שהתנאי לא הוי תנאי רק דאם אינו עושה ניתר ע"י פתח והוי שפיר נדר שהותר מקצתו אם אינו עושה ע"י פתח וממילא הותר כולו גם אם עושה כיון שהוא נדר בין אם יעשה דבר פלוני ובין אם לא יעשה ועל אם לא יעשה ניתר מחמת הפתח. ממילא ניתר כולו דהיינו גם אם עושה. דבאמת צריכין לחלק. דאף דגם בפתח כיון דהחכם עוקר מעיקרו הנדר של השבתות. וא"כ איך הותר כולו דהוי כלא נדר כלל על השבתות. וע"כ דכיון שנדר על הכל ואין הדיבור כולו קיית לא הוי נדר כלל משא"כ בתנאי שלא נדר כלל רק אם לא יעשה אבל להרא"ש ז"ל דלא הוי תנאי רק פתח. וא"כ ממילא הותר כולו. ואף דלכאורה זה טעות דא"כ בכל מקום בנדרים כ"ג ע"א שאמרה תיתסר הנאתי עלך אם עברת על דעתי ואח"כ עברה והתירו ע"י פתח שאם היתה יודעת שתעבור לא היתה נודרת וכן בהא דאמר שם אדעתא שיקפד ר"נ לא נדרתי א"כ אף אם לא הי' מקפיד ר"נ יהי' מותר למ"ש כיון שהוא נדר סתם ואם הי' מקפיד הי' פתח והי' מותר ממילא הותר מקצתו ואף אם אינו מקפיד מותר. וכן בכל הנדרים כיון דמשכחת לה פתח ואף שאינו כאן זה הפתח מ"מ כיון שאם הי' הי' מותר והותר כולו. אך ז"א דבכל מקום אף שיש פתח צריך התרה. ובלא"ה אינו מותר. וא"כ איך נאמר כיון שאם הי' מקפיד הי' מותר והותר מקצתו ממילא גם עכשיו מותר ז"א דלא הותר כלל מקצתו שלא התירו החכם כיון שבאמת אינו מקפיד אבל הכא שכתב הרא"ש ז"ל דלא בעי התרה כלל כיון שפתחו עמו שאומר הפתח מיד וא"כ כיון דתנאי לא הוי ממילא הותר כולו ואף דלכאורה ליתא למ"ש כיון שהם שני הפכים כגון שאומר אם אעשה דבר פלוני יאסר עלי בשר זה ואם לא אעשה ד"פ ג"כ יאסר עלי בשר זה ואח"כ נמצא שזה הנדר של אם לא אעשה הי' בטעות ואח"כ עשה דבר פלוני וא"כ איך נימא דהוי נדר שהותר מקצתו כיון שאם עושה הד"פ אין כאן הדיבור של אם לא אעשה וא"כ אף שהדיבור של אם לא אעשה הותר מ"מ כיון שעושה אינו כאן כלל זה הדיבור ולא שייך הותר מקצתו כיון שהם סותרים זה את זה וזה הוא ממש כמ"ש לדברי הרא"ש ז"ל דכיון דהתנאי לא מהני הוי כמו שאמר סתם בין אעשה ובין לא אעשה רק על אם לא אעשה הוי פתחו עמו כמ"ש ולא הוי הותר מקצתו כמ"ש. אך ז"א באמת דלא מיבעיא לטעם הראשון שכתב הט"ז דלכך נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון שנדר על הכל א"כ לא נדר רק אם יהי' כולו קיים ואף שאומר אח"כ דרצונו הי' לידור אף שלא יהי' כולו קיים לא מהני כיון שלשון הנדר הי' משמע אם יהי' כולו קיים ע"ש בנדרים דף כ"ו לרבא ע"ש. וא"כ גם הכא לא נדר אם יעשה שיאסר עלי' רק אם לא יעשה יהי' אסור אבל אם גם כשלא יעשה יהי' מותר גם אם יעשה יהי' מותר וכן לטעם השני ג"כ אין הדיבור כולו קיים כיון שאם לא יעשה לא הוי נדר [וא"ל לטעם הראשון דלא נדר רק אם יהי' כולו קיים. וא"כ הכא כיון דאמרינן דלא מהני תנאי כיון שא"א למיעבד ע"י שליח גם זה לא מהני ואף אם אינו כולו קיים הוי נדר כיון דלא מהני תנאי. אך ז"א כיון שנדר סתם ודיבור אחד הוא רק דלשון הנדר כן וממילא הותר כולו]. ואף אם נאמר כמ"ש דבכה"ג לא שייך הותר כולו כיון שסותרים זא"ז מ"מ הכא א"ש לפמ"ש המפ' איך נדיר אותה אם גבתה כתובתה יאסר המעות ניחוש שמא גבתה מקצת הכתובה ועל המקצת שלא גבתה ומגיע לה עדיין לא חל הנדר של האיסור כיון שהוא שלה וממילא הותר כולו כמ"ש הש"מ כתובות פ' המדיר ע"ש וע"כ שנדיר אותה ע"ת שאם גבתה מקצת יהי' מקצת אסור עלי' וא"כ על תנאי זה שפיר כיון דלא הוי תנאי לדברי הרא"ש ז"ל רק פתחו עמו ממילא הותר כולו כיון דעל המקצת שלא גבתה ניתר ע"י פתח ממילא הותר גם המקצת שגבתה כבר דלענין זה אינם סותרים זא"ז וא"כ קשה כמ"ש דניחוש שפיר שגבתה מקצת ולא מהני ממילא התנאי כלל כמ"ש ואי"ל דבתנאי דלשעבר לא בעינן דיני תנאי שכבר מבורר באותו שעה ז"א עיין במשנה למלך פ"י מהל' אישות דאף בתנאי לשעבר בעי דיני תנאי והוכיח מגמ' פ' האומר דפריך מסוטה דאם שכב איש כו' ע"ש:

אמנם לכאורה י"ל כיון דכל הטעם דהיכא דליכא דיני תנאי לא מהני התנאי הוא משום שכיון שכבר נגמר הדיבור או המעשה אין התנאי יכול לבטלו ע"ש בס' פ"י פ' המדיר וא"כ הכא כיון שאם נאמר דלא מהני התנאי לא הוי נדר כלל דהוי הותר מקצתו והותר כולו ואי הוי תנאי מהני א"כ שפיר הוי תנאי כיון דבלא התנאי לא נגמר כלל הדיבור. אך ז"א דכל הטעם דהותר מקצתו הוא משום דפתחו עמו וזה הוא מחמת התנאי דבלא התנאי לא הי' כלל פתחו עמו ולא הי' הותר מקצתו. וא"כ למ"ש שפיר מיושב קושיית הת"ג הנ"ל שידירו אותה היתומים שיאסר המעות אם גבתה דז"א כמ"ש דלא מהני התנאי כלל דתירוץ הרא"ש ז"ל לא שייך כאן כמ"ש וגם תירוץ הרמב"ן לא שייך כמ"ש:

אמנם באמת למאי דקי"ל דעל דעת רבים לא מהני התרה. וא"כ קשה לכאורה לתירוץ הרא"שז"ל דהתנאי הוא רק מחמת פתח וא"כ איך אמרינן דמדירין אותה ע"ד רבים ע"ת אם גבתה הכתובה הלא לא מהני פתח בע"ד רבים וממילא לא מהני התנאי. אך זה טעות דע"ד רבים הוא שאין הרבים רוצים שיותר וזה מחמת שכבר גבתה הכתובה ואם לא גבתה ליכא כלל דעת רבים. וממילא מהני הפתח של אם לא גבתה ומהני שפיר התנאי. וא"כ לפ"ז קשה עדיין קושית הת"ג הנ"ל ידירו אותה היתומים שיאסרו עלי' המעות אם גבתה הכתובה וידירוה נדר זה ע"ד רבים. וא"כ ממילא שייך שפיר תירוץ הרא"ש ז"ל דהוי פתחו עמו. ואי"ל כמ"ש דהוי הותר מקצתו והותר כולו אף אם גבתה. דז"א דאם גבתה שפיר לא מהני ההתרה שעל זה הוא שפיר ע"ד רבים דהפ' כתבו דהא דאמרינן הותר מקצתו הותר כולו הוא דוקא כשיש התרה לאותו מקצת ע"ש. וא"כ אם גבתה לא שייך הותר דע"ז הוא ע"ד רבים ולא מהני התרה וא"כ אף דסבר ר"ה דבבעל לא מהני ע"ד רבים מ"מ כיון שלגבי החכם מהני. א"כ קשה כנ"ל וע"כ מוכח דגם בחכם סבר ר"ה דלא כאמימר דבע"ד רבים לא מהני התרה. אך ז"א דכל קושית הת"ג הנ"ל הוא רק לפי הה"א של תוס' דגם על ככר זה חוששת אבל למסקנא שאינה חוששת רק באיסור כל ימי' ממילא לא קשה מידי. ולפ"ז ממילא א"ש דברי הרמב"ן ז"ל דבלא ר"ה לא הוי קשה וליחוש דכיון דהוי אמרינן דחוששת אף באיסור שאינה כל ימי' ממילא הוי אמרינן כנ"ל וא"ש. [אך ז"א דגם מר"ה אינו מוכח לפי האמת שאינה חוששת רק באיסור כל ימי' א"כ שפיר י"ל דסבר ע"ד רבים אין לו התרה בחכם רק בבעל כנ"ל]:

רש"י ד"ה מעיקרא כו' דאין הבעל מיפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה. ותמה בס' מהרמ"ש ז"ל למה לא פירש"י ז"ל אהא דמשני אין הבעל מיפר בקודמין מהאי קרא ע"ש:

ונראה דהנה יש לישב קושית התוס' שהקשו נדירה על ככר זה ותאכלנו לאלתר כו' לפמ"ש הרמב"ן ז"ל אהא שכתבו תוס' דגם בחכם קשה וכתב הוא ז"ל דבחכם כיון דעוקר הנדר מעיקרא מתוקן למפרע ותירץ בס' שעה"מ דברי תוס' ז"ל דהכא כיון שאין הנדר ניתר רק בחרטה דהשתא כמ"ש לעיל לכך אינו ניתר רק מכאן ולהבא ואינו מתוקן למפרע כמ"ש והנה הש"ך ז"ל בי"ד ה' נדרים ס' רל"ד ס"ק מ"ד כתב דאף דקי"ל דבעל מיגז גייז אין הכוונה דרק מכאן ואילך מתיר רק דמיחל חלין ובטלין מיד דבחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כאלו לא נדר כלל ואם התפיס אחר בנדרו והוא התירו אצל חכם גם השני ניתר שהוא כאלו לא נדר כלל אבל הבעל אם מתיר ג"כ ניתר מעיקרא רק דלא הוי כלא נדר רק שנדר ונתבטל מיד אחר הנדר ע"ש:

ולפ"ז לא קשה כלל קושיית התוס' שנדירה על ככר זה ותאכלנו דז"א דהבעל קי"ל דמתיר בלא חרטה וא"כ אם יתיר לה אח"כ ג"כ יהי' מתוקן למפרע אכילת הככר כיון דהוי כנתבטלו מיד כמ"ש הש"ך ז"ל והתוס' ז"ל בעצמם לא ס"ל כדברי הש"ך ז"ל כמו שמפורש בנזיר דף כ"א ע"ש בתוס' אך לשטת רש"י ז"ל י"ל כן ולא קשה קושית תוס' וא"כ י"ל דמשני הש"ס שפיר דאין הבעל מיפר בקודמין דכיון דנודרת כשלא ניסת י"ל שתאכל לאלתר דהכא ודאי לא ניתר רק מכאן ואילך משעה שניסת וע"ז לא צריך קרא אבל אח"כ דפריך וליחוש ומוכח ע"כ כדברי תוס' ולכך פירש מקרא כו' וא"ש:

עוד י"ל דברי רש"י ז"ל דהנה אי נימא דר"ה סבר דבעל מעקר עקר ממילא לא קשה קושית התוס' שנדירה על ככר זה כיון שאם יתיר לה יעקור למפרע ולא הוי נדר כלל וממילא משני שפיר דאין הבעל מיפר בקודמין והיינו דא"י להפר למפרע שיהי' ניתר מעיקרא על מה שלא ניסת ועל זה אינו צריך הקרא דאם בית אישה נדרה. אך באמת למה נאמר דר"ה סבר כן דלא כהלכתא אך י"ל דמוכח כן דהנה יש לדקדק אמאי תני במתניתין התקין ר"ג שתהא נודרת כו'. ור"ה תני אבל ניסת אין מדירין אותה אמאי לא אמר ג"כ כמו במתניתין אבל ניסת אינה נודרת:

אך י"ל לפמ"ש בס' תו"ג הנ"ל שהקשה ידירו אותה היתומים שיאסר עלי' המעות שמקבלת עכשיו ותירצו שהיתומים לא ירצו להדירה כיון שאם לא ידירו אותה לא תגבה הכתובה כלל דכל זמן דליכא תקנה אינה גובה ע"ש. ויש להקשות ע"ז למאי דקי"ל לעיל דלא שנו דאין משביעין אותה אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעין אותה וכן קי"ל דאף בניסת משביעין אותה חוץ לב"ד והנה המהרש"ל ז"ל ביש"ש והרמב"ן ז"ל בחידושיו כתבו דלמה לי' נודרת כיון שנשביעין חוץ לב"ד וכתבו שהיא לטובתם שאם ירצו יכולין להדירה ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה קושייתו הנ"ל שידירו שיאסר עלי' המעות ואי"ל כתירוצו דז"א דאף אם לא ידירוהו תגבה כתובתה בהשבעה חוץ לב"ד רק אם ירצו ואם רוצים שפיר יכולין להדירה ולאסור עלי' המעות כמ"ש. אך באמת ר"ה משמע לעיל דסבר דאין משביעין חוץ לב"ד דאמר רבה בר"ה כו' לא מגבי כתובה לארמלתא ע"ש. וא"כ א"ש דלא ירצה להדירה כנ"ל. ולפ"ז מיושב דנקט ר"ה אין מדירין אותה דהיינו אי הוי אמר נודרת המ"ל דהיא אינה נודרת אבל הם שפיר ידירוה ויאסרו עלי' המעות ולכך אמר אין מדירין כנ"ל. וקמ"ל דאין משביעין חוץ לב"ד כמ"ש. אך ע"ז קשה לכאורה הלא אינה חוששת רק על איסור כל ימי'. וממילא לא קשה קושיית הת"ג כמ"ש אך ז"א דסבר בעל מעקר עקר וסבר שפיר דחוששת אף על אסור שעה וא"כ מוכח דסבר ר"ה דמעקר עקר ומשני שפיר בלא הקרא דבית אישה נדרה אבל בברייתא דקתני אם נדרה ולא מדירין ממילא אינו מוכח כנ"ל ואתי שפיר כהילכתא דבעל מיגז גייז. ולכך פירש"י ז"ל האי קרא דליכא למימר כנ"ל:

רש"י ד"ה משום מילתא דאיסורא כו' וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלונית ורוצה לעבור העבירה כו' ע"ש. ויש לתמוה למאי דקי"ל דבחכם ד"ה אין מתירין הנדר עד שיחול. וא"כ קודם שעובר העבירה אינו יכול להתיר כלל הנדר שעדיין לא חל ואחר שעבר ודאי קי"ל דמתירין אף שצריך לפרט:

ונראה לישב דהנה לכאורה קשה אמאי אם אומר אם אעשה דבר פלוני יאסרו עלי כל פירות שבעולם מעכשיו אמאי אינו יכולין להתירו מחמת שעדיין לא חל קודם שעושה הדבר הלא יכולין להתירו ואח"כ יעשה הדבר ויהי' ממילא חל למפרע בשעת ההתרה. אך ז"א כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. א"כ מאי מהני מה שעושה הדבר אח"כ אחר ההתרה להיות חל למפרע הלא כבר עקרו למפרע קודם שחל ואינו חל למפרע:

והנה כבר כתבנו לעיל שהרמב"ן ז"ל כתב שכל נדר שאינו לרצון עצמותו של הנודר כגון שקונס את עצמו שאם יעבור עבירה שיהי' אסור בדבר מה שאינו נודר רק מחמת העבירה נדרים אלו ניתרין בחרטה דהשתא שמתירין מכאן ולהבא ע"ש. וא"כ מיושבים דברי רש"י ז"ל דהכא שפיר יכול החכם להתיר קודם שיעבור העבירה ואף שלא חל עדיין. מ"מ אח"כ כשיעבור יהי' חל למפרע ושפיר יהי' חל בשעת ההתרה דהכא אינו עוקר הנדר מעיקרו רק מכאן ולהבא ושפיר יהי' חללמפרע וממילא לכך יכול להתיר אף קודם שיעבור וזה הטעם הוא ג"כ בבעל וא"ש:

תוס' ד"ה ותני עלה כו' קשה לר"י דהוי מצי למיפרך ממתניתין גופי' בלא הא דתני עלה ותירצו כו' דהוי מצינין למימר כו' דכיון שכבר גירשה תו ליכא למיחש שישאל על נדרו כדי ליקח עוד נשים פסולות אבל כשלא גירשה יש לחוש שישאל על נדרו ולא יגרש כו' ע"ש והקשו המפ' מאי חילוק יש הלא גם אם יגרש ישאל על נדרו כדי להחזירה. ומאי סברא הוא זו לחלק ע"ש:

ונראה לישב דהנה בנדרים דף פ"ט ע"ב איתא האי דאמר תיתסר הנאתא דעלמא עלי אי נסיבנא איתתא עד דלא תנינא הלכתא כו' שיבשי' ואנסבי' איתתא ושרקי' טינא ואח"כ התיר לו את נדרו ואמר התם דקודם שנשאה לא הי' יכול להתיר לו דקי"ל אין מתירין הנדר עד שיחול רק אחר שנשאה דהנדר חל התירו ע"ש. ויש להקשות למאי דסבר רבא דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין וכתבו התוס' שם דבכל מקום דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין הוי קדושין שאין מסורין לביאה ע"ש בקדושין פרק האיש מקדש. וא"כ קשה הכא איך נסיב איתתא הלא ע"י שלוקח אשה נאסר בכל הנאות וגם הנאות תשמיש בכלל. ועי' ברש"י ז"ל כתובות פרק המדיר. וא"כ ע"י שמקדשה נאסר לבעול אותה והוי קדושין שאין מסורין לביאה ולא הוי קדושין כלל. וא"כ עדיין אין הנדר חל כיון דלא הוי קדושין ולא נאסר ואף למאי דקי"ל כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין מ"מ למאי שכתב שם הרשב"א ז"ל דדוקא באחת משתי אחיות דאינו אסור לבעול אותה רק מספק ואם היינו יודעין שזו קידש הי' מותר בכה"ג סבר אביי דהוי קדושין אבל היכא שאסור לבעול אותה בודאי גם אביי מודה דלא הוי קדושין ע"ש וא"כ הכא כיון דאסור לו לבעול בודאי גם לאביי לא הוי קדושין:

אמנם י"ל כיון שהחכם מתיר לו אח"כ. א"כ כיון שעוקר הנדר מעיקרו ממילא הוי למפרע קדושין המסורין לביאה. ואף דאז לא הי' רשאי לבעול מ"מ הוי כמו בספק דקי"ל דהוי קדושין כאביי משום שמא מסורין אף דאסור וגם כאן באמת מסורין כיון שעוקרו למפרע וא"ש שמהני התרת החכם שלמפרע חל [ועיין מ"ש לעיל כדברי רש"י ז"ל]. ולפ"ז מיושבים דברי התוס' ז"ל דכיון שכבר גירשה ואח"כ נודר. דהנה בס' ת"ג כתב דגם כאן אינו יכול להתיר מחמת חרטה דמעיקרא רק מחמת חרטה דהשתא וניתר מכאן ואילך ע"ש וא"כ שפיר יכולין להדירו שאם ישא הפסולות יאסר בהנאותא דעלמא וממילא לא יוכל לישא שיהי' קדושין שאמ"ל דאף שיתיר לו החכם אח"כ ניתר רק מכאן ואילך ושפיר בשעת הקדושין אין מסורין לביאה וקודם הנשואין לא יוכל להתיר שאינו חל עדיין וא"ש כמ"ש ועיין מ"ש לעיל דף ל"ה ע"א ועיין היטב בכל מ"ש בסוגיא זו: