חידושי הרי"מ על בבא בתרא מח.

א"ר משרשיא כו'. תמוה כמ"ש תוס' דהא מסיק בגיטין דבדותא הוא וע"כ לומר דמ"מ גם שכדין כיון שע"י עשוי כותים לא גמר ומגרש א"כ למה לא תי' כאן כמו שהוא האמת ע"ש. ונראה די"ל דלא אדחי לגמרי דברי ר' משרשיא רק דיש חלוק דכשכבר פסקו הב"ד של ישראל דכופין אותו להוציא בזה אף כפוהו כותים מה"ת כשר. דהיודע שאף שלא יגרש ע"פ עשוי שלהם יעשוהו ב"ד כנ"ל. ורק מדרבנן פסול. משא"כ כשלא פסקו ב"ד עדיין רק כפוהו כותים ונתן גט ואח"כ מעיין ב"ד שראו לכופו שהוא מאותן שכופין להוציא והיה כדין מה שכפוהו מ"מ בזה שפיר בטל הגט מה"ת דאז לא היה שייך כלל דגמר ומגרש אף שהיה כדין דמה לו לסמוך על עשוי כותים דיהיה כדין כנ"ל. וא"כ שם בגיטין דא"ר משרשיא סתם ד"ת אפי' בכותים כשר. דמשמע כמו בב"ד של ישראל דאף שאח"כ נראה שכדין כפוהו ג"כ מהני כיון דבאמת היה חיוב עליו לא היה טעות וממילא גמר ומגרש כיון שע"פ ב"ד אף דאז לא היה ברור. ועלה אמר דר"מ בדותא דאם היה שוה דינם לישראל יהיה שלא כדין פסול ופוסל כמו בישראל וע"כ דכה"ג בטל מה"ת. ולכך שלא כדין דידהו לגמרי ליכא למגזר אטו כדין היינו שנודע אח"כ שכדין דזה ג"כ לא מהני מה"ת. אבל כשב"ד פוסקין שכופין ואח"כ כפוהו כותים רק שלא אמרו עשה מה שב"ד אומרים כו' דבזה הוי תלוה וזבין ופירכא דש"ס הכא הוא רק מדין זה ולכך מייתי ובכותים פסול ובכותים חובטין כו' דמיותר לגמרי דהוי ליה לאתויי רק הא דבכותים פסול. ולמ"ש אתי שפיר דכשלא פסקו עדיין ב"ד ישראל לא הוי פריך כלל דאינו כלל תלוה וזבין. רק מייתי דלא מכשיר בכותים רק עשה מה שב"ד ישראל אומרים וע"כ שכבר פסקו ב"ד דכופין אותו ואעפ"כ לא מכשר בכותים רק באומרים עשה כו' מה כו' לא בכופהו סתם לגרש ומזה פריך דהוי כתלוה וזבין כנ"ל. ומשני דבזה באמת כשר מה"ת דבזה נשאר דר' משרשיא דמשום גזרה אטו כדין כשאח"כ יודע שהיה כדין יכשירו ג"כ ע"י כותים ובזה בטל מה"ת והוי ג"כ כדין בכדין דמחלף כדאמר בגיטין כנ"ל. ובכדין דכותים היינו שנודע אח"כ שכדין אף שבטל מה"ת אפשר דפוסל אטו כדין מקודם הכפיה וכדין אחר הפסק שפיר פסול ופוסל דרק מדרבנן פסול דבזה לא נדחו דר' משרשיא רק מה דאמר סתם דמשמע כנ"ל. ואתי שפיר:

שם לקח מסיקרוקין כו' אמר רב ל"ש כו' דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. אינו מובן הלשון כלל לדידן דהטעם הוא רק לחלק בין קבל מעות או לא רק שנחלקו רב ושמואל אם השטר ראיה שקבל מעות או לא. אבל למה נקיט החלוק בין א"ל לך חזק כו'. הא בקבל מעות גם בזה קני. וא"ל גם בשטר לא קני כנ"ל. והנה רש"י ז"ל פירש שם בגיטין דדיבורא אמר משום השני נח לי וא' קשה ע"ש. וכן מצאנו בש"ס לעיל גבי והא א"ל סהדי דאמלכי בך ואמרת זבין דא"ל השני נח לי כו' ופריך מעשאה סימן לאחר ומשני דבורא כו' מעשה לא עבדי כו' משום השני נח לי ע"ש. וא"כ עיקר הטעם כמ"ש רמב"ן בלבשה בגדי נדות דבמעשה לא מהני אמתלא ע"ש. וא"כ לכאורה לא דמי כלל לכאן באונס גמור שידוע האונס דמה"ט תלוה ויהיב אף במעשה לא קני:

וי"ל דפריך מכח כ"ש דעכ"פ כלקח מבעה"ב ניהו די"ל שני נח כו' מ"מ לא עדיף מאונס וכיון דיהיב זוזי נימא דגמר ומקני ומ"מ בטיל כ"ש תלוה וזבין ומשני דבאמת קני במעשה ולשמואל כו' מודה דיהיב זוזי כו'. וי"ל טעם הפלוגתא דבאומר לך חזק וקני כיון דהאמתלא מבוררת. ודבורא עבדי כנ"ל. ובטל אמירת לך חזק כו'. שוב אף שהחזיק אין כאן מעשה כלל כמו אלו החזיק בלא אמירת לך חזק דאינו חזקה כלל. משא"כ מסירת השטר דהוי מעשה כנ"ל. ושמואל ס"ל כיון דשטר שנכתב בלי צווי המתחייב אינו שטר כלל. א"כ מה שמצוה לעדים לכתוב ג"כ דבורא הוא כמו אמירת לך חזק כו' ובטל משום השני נח כו' כנ"ל וממילא אינו שטר כלל ושוב אף שמוסר לו השטר אינו מעשה דחספא בעלמא מסר ליה כנ"ל. רק בכ' אחריות דע"ז אין אמתלא דבשביל השני נח כו' או נחת רוח לבעלה א"צ לקבל אחריות וע"כ שקיבל מעות ושוב מהני אף שבאמת עשה בשביל שני נח או נחת רוח דאגב זוזי גמר ומקני כמו תלוה וזבין כנ"ל. ומשני שפיר מודה שמואל ביהיב זוזי כנ"ל. ומ"מ לא מוכח שיסבור שמואל כר"ה דתלוה וזבין קנה דשם הטעם כיון דבאחריות מורה שקבל מעות המכר שוב קבלת המעות מעשה ולא מהני אמתלא משא"כ באונס כנ"ל. רק דמשני דלא מוכח דפליג אר"ה:

ומיושב בזה מה דתמוה לפי' התוס' מה פריך ולר' ביבי כו' הא רב ביבי משום ר"נ פליג על רב ושמואל להדיא דלדידהו כשקבל מעות קני תלוה וזבין א"כ הא סבר ר"ה כרב ושמואל ומה שייך למפרך לרב ביבי ולשנוי' מימרא הוא כו' ולא מצינו לשון כזה. ולמ"ש אתי שפיר דלא מוכח כלל מרב ושמואל ור"נ אמר להדיא דלא קני פריך שפיר כנ"ל:

וי"ל עוד דאף דנימא דמסירת השטר הוי שעשה מ"מ באומר לעדים כתבו ותנו דבכל מקום כותבין ונותנין וכאן לא מהני דחשיב ג"כ רק דבור כמו לך חזק כו' ושוב לא מהני כלל. וממילא במה שיש ללוקח השטר אין בירור אם מסר לו בעצמו או שהעדים מסרו ע"פ ציויו דלא מהני. וממילא למ"ד עידי חתימה כרתי אינו שטר שאינו מוכח מתוכו. ולמ"ד עידי מסירה כרתי אין כאן אנן סהדי שמסר כנ"ל. ושפיר ס"ל לשמואל דלא קני. ורב י"ל ס"ל דדוקא באומר לך חזק דאף שע"פ ציויו מחזיק מ"מ אינו שליחות גמור דהא מחזיק לעצמו חשיב דיבורא כנ"ל. משא"כ באומר לעדים כתבו ותנו דשלוחו כמותו חשיב מעשה כנ"ל. ושמואל ס"ל כיון דבטל הדיבור אין כאן שליחות ואין כאן מעשה כנ"ל. או דס"ל לרב דשוב כיון דלא מהני מה שאומר כתבו ותנו אין עדים רשאין לחתום וליתן רק למוכר שיתן הוא שיהיה מעשה. וממילא מסתמא כדין עשו ומכיר בעצמו דאין לתלות שלא ידעו העדים שלקח מסקריקון כנ"ל:

ולפי פירוש הפשוט דמדמי לה לאונס ממש. נראה דלכאורה אינו מובן פירש"י דהב' נח לי כו' דזה שייך אם מצוה ללוקח לקנות מסקריקון כהא דלעיל דא"ל זיל זבין כו'. אבל כאן דתני לקח כו' וחזר ולקח מבעה"ב וכיון שכבר לקח מסקריקון למה מכר לו משום דהשני נח הא כשלא ימכור ג"כ כבר בידו ויכול להוציא ממנו וע"כ צ"ל דהוי כלוקח מגזלן רק שירא כשלא ימכור לו יחזירנו לסקריקון ונח לו שישאר בידו וכשיסתלק יראתו מסקריקון יתבענו. וחשיב ליה שפיר אונס ממש או דחשיב הלוקח בעצמו כהוחזק אנס כמ"ש לעיל. ומדמי שפיר דניהו דאונס מ"מ אגב זוזי מקני כו'. ונראה די"ל הטעם בלך חזק וקני דלא מהני לרב דניהו דבשעת מעשה שכופהו שיאמר לך חזק מרוצה מ"מ כיון דש"ס קידושין חשיב ליה מוכח דאנן סהדי דלא ניחא ליה רק לדידן אגב אונסא וזוזי כו' ומ"מ כשנסתלק האונס שוב בחזקת דלא ניחא לי'. וא"כ בשלמא כשמקנה לו בקנין הנגמר מיד כקבלת מעות או מסירת שטר שפיר אף שאנסו מ"מ אגב כו' גמר ומקנה ברצון וכיון שקנה אינו יכול לחזור בו אף שנסתלק האונס. מה שאין כן בכפאו עד שאמר לו לך חזק כו' דקי"ל דיכול לחזור קודם שהוחזק א"כ מיד דאמר לו לך כו' ונסתלק הכפיה שוב בחזקת דלא ניחא ליה וכאלו חזר בפירוש מאמירת לך חזק כו' וממילא בטל החזקה כנ"ל. מה שאין כן בשטר דקי"ל פרק השולח כר"כ דאף שבטלו חוזר ומגרש בו להפוסקים דגיטא גופיה מי קבטיל ע"ש. וגם בשטר שאמר לעדים לכתוב אף שבטל השליחות מ"מ מהני כשמוסר לו אח"כ ולכך ס"ל דקני. ושמואל ס"ל דגם בשטר מיד אחר שציוה לכתוב ע"י אונסין אנן סהדי דלא ניחא ליה ובטל ונכתב שלא בשליחות ואין כאן שטר. וי"ל דס"ל כר"ש או כהפוסקים דביטל בפירוש בטל מלגרש בו. וכן בשטר פסול אומר אמרינן ע"ש בש"ע כנ"ל. או כמ"ש לעיל דאי אמר לעדים כתבו ותנו בטל כנ"ל. ושוב אין כאן ברור אם מסרו עצמו או העדים. וי"ל דרשאין העדים כיון שהחזיק מסקריקון אינו עדות כלל כנ"ל:

שם בשטר קנה כו'. תוספות כתבו דרב לטעמיה דאחריות טעות סופר ע"ש לכאורה אף דבכ"מ אחריות טעות סופר משום חזקה לא שדי זוזי כו' ואף דנגד המוכר אין ראיה מ"מ כיון דרוצה למכור ולוקח מסתמא לא שדי ורוצה דוקא באחריות ממילא ע"ד כן מוכר. מה שאין כן בתלוה וזבין שאינו רוצה למכור כלל אם כן אף שכופהו עד שמרוצה למכור מ"מ אחריות שלא התנה אדרבא מסתמא אינו מקבל אחריות [ואי דהלוקח] אינו רוצה. לא ירצה הא נח לו שלא יקנה כלל. וצ"ל כמ"ש לעיל דאם כן גם המעות לא יהיה שלו כיון שזה קונה ע"ד אחריות ואינו מוכרח. או דנכלל בכפייתו למכור גם באחריות ככל סתם מכירה שהוא באחריות וכשמרוצה למכור נכלל שבאחריות כנ"ל. כמו דשטר חשיב ראיה לא הי' כותב אם לא קיבל מעות ואף דכשיהיה הדין שאינו מועיל השטר מה איכפת ליה וע"כ דלמא לזמן מרובה לא ידעו דלקח מסקרוקין ויועיל השטר ולכך לא היה כותב. ואם כן שייך על אחריות שפיר סברת תוספות כיון דאחריות טעות סופר יוכל להוציא ממנו בשטר סתם כשלא ידעו מהאונס כנ"ל. משא"כ לשמואל דוקא מפורש כנ"ל:

עוד י"ל דטעמא דשמואל להיפוך דצריך ראיה שההודאה מחמת אונס. וגם הוא סבירא ליה חזקה לא שדי זוזי בכדי. ולא אמר הסברא דעביד איניש דזבין ארעא ליומא רק לענין שלא נתלה בטעות סופר וכיון דלא התנה סבר כנ"ל. מה שאין כן כאן בלא כתב אחריות יש ראיה דלא שדי זוזי ואם באמת קיבל מעות הי' לו להתנות באחריות ולכתוב כן וראיה שלא קיבל מעות רק מחמת אונס הודה וכ' שטר בלא אחריות כמו מתנה. מה שאין כן בכ' אחריות אין הוכחה שלא קיבל ומהני מה שהודה שקיבל וכ' שטר לכך לרב דאחריות טעות סופר וכאלו כ' אין כאן ראיה שלא קיבל וקני. ואם כן הי' אפשר דמה דמסיים ר' ביבי מר"נ קרקע אין לו כו' במה דברים אמורים כו' אבל הודה כו'. הוא דוקא לר"נ דתלוה וזבין לא מהני כיון דע"י אונס וכאלו מבורר שע"י אונס. לכך גם הודאה לא מהני לענין המעות אף שאין ראיה כנ"ל. מה שאין כן לרב הונא ורב ושמואל דמודים בתלוה וזבין י"ל דהודאה גם כן מהני בכ' שטר כנ"ל. כשאין הוכחה נגד ההודאה וי"ל בזה שזה הי' פירכא דגמרא ולרב ביבי דתמוה הא סבר רב הונא כרב ושמואל כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דפריך דנקיט תלוה וזבין דמשמע דוקא שראו שקיבל מעות ואם כן ממ"נ אי כרב נחמן ס"ל לא מהני ואי כרב ושמואל גם בשטר קני. ומשני מימרא לא סבירא ליה. ור"ה סבר דרב ושמואל דוקא ביש ראיה שקיבל מעות רק פליגי אי חשיב ראיה כנ"ל וכמו שכתבו תוספות:

תוס' ד"ה אמר רבא כו'. והיכא דביטל מודעא מהני כו' ואפילו אמר בשעת מודעא כל מה שיבטל לא יהא בטל אינו כלום דמ"מ לבסוף כו'. הרמב"ם חולק ע"ש. ונראה טעם תוספות דכמו בסתם תלוה וזבין אמרינן אגב אונסא וזוי גמר ומקני רק במסר מודעא קודם אמרינן דלא חזר בו מסתמא מהמודעא אף דאומר רוצה אני בשעת מכירה מ"מ הא אמר קודם שאף שיתרצה יבטל ואין אחר כך דבר הסותר מודעא זו משא"כ במבטל אח"כ כל מה שאמר מקודם דסותר למודעא ואי אפשר עכשיו לומר יותר אף אם באמת מתרצה. שוב אמרינן אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ובטיל אחרון בלב שלם כמו בסתם תלוה וזבין כנ"ל. וממילא חזר בו כנ"ל מה שאין כן מתנה דסתם לא מהני ולכך אי ידעינן באונסי' לא מהני בטול כמו בסתם כנ"ל. ובלא ידעינן כתבו תוספות ונראה שבטולי בטיל דלא ברירא להו כ"כ. לטעם שכתב רשב"ם דמתנה מהימנין ליה דאנוס דאי לאו הכי למ"ל לעשות עיין שם. ואם כן אם אמת שאנוס לא מהני שוב הבטול כמו בידעינן כנ"ל. רק דמ"מ ס"ל דמהני כשאין ברור:

עוד נראה דסבירא לי' דאין הטעם בגט ומתנה משום נאמנות דהא משמע אף שמודה אחר כך שלא הי' אנוס בטל. וי"ל פשוט דבשלמא בתלוה וזבין כיון דמהני אם כן מה שיאמר במודעא קודם דאנוס הוא אינו בטיל דאף דאנוס אמרינן דבשעת אונס וזוזי מתרצה והוי כלא אמר כלל שיהי' בטל. משא"כ במתנה דאי אנוס בטל שוב אמירתו קודם שאנוס הוי בטיל. וא"ש לשון גמרא בעלמ' כנ"ל. ולכך במבטל המודעא מהני כנ"ל. וטעם רמב"ן ז"ל דדוקא בסתם תלוה וזבין דאפשר דאגב זוזי גמר כו' שוב אף בלבו שאינו רוצה הוי דברים שבלב שאינן דברים מה שאין כן אי מסר מודעה קודם צריך שיהיה הוכחה על הבטול דא"ל נשאר הספק שמא לא גמר ומקני ואינן דברים שבלב דהא מסר מודעא. ולכך צריך לבטל כו'. אבל אם מסר מודעא על כל מה שיבטל שוב אף שבטל אח"כ כל הבטולים ואי אפשר לעשות יותר מ"מ נשאר הספק אם הבטול ברצון או שלא ברצון כמודעא הקדומה דעכ"פ הוכחה אין כאן שחזר בו מהמודעא כנ"ל: