חידושי הרי"מ על בבא בתרא מז:

וכולן שהביאו ראיה כו' ראייתן ראיה ומעמידין שדה בידו. ותמוה תרתי למה לי. ותוספות כתבו דחדא שפיר על אשה דלא לגלויי זוזי והב' אגב סיפא. וי"ל דקמשמע לן דדוקא שתהיה החזקה ראיה שקנה לא מהני כיון דהוא אומן וכהאי גוונא. אבל כשמביא ראיה שקנה שוב שאר ספיקות שיש כגון איני יודע אם נתן דמים המבואר ח"מ סימן קצ"א וכהאי גוונא חשיב שפיר מוחזק דמעמידין שדה בידו. או במקום שכותבין שטר דלא קני בכסף ובחזקה קיימא לן דקונה עיין שם סימן קצ"ב כיון שעשה מעשה בגוף הקרקע. ולענין זה אף הנך דא"ל חזקה מכל מקום כשידוע והביא ראיה שקנה ונתן דמים והוא מוחזק בקרקע לא אמרינן דמה שהחזיק הוא בתורת אריס ובן כו'. וממילא לא קני בדמים עד שיהיה שטר. קמשמע לן דכשהביא ראיה שקנה שוב חשיב חזקה כיון שמוחזק ועומד:

שם גזלן כו' ראיה כו'. כתבו תוספות דאי לא תנא אלא אין ראייתו ראיה ה"א כו' ע"ש. ואף דא"כ מה פריך מה קמשמע לן הא קמ"ל דגם מעות אין לו. וצ"ל דאם כן הוי ליה רק אין ראיתו ראיה לחוד ולא הוי מצי לפרושי דרק לענין שאין מעמידין שדה דאם כן מאי קמשמע לן מתניתין הוא ומשני דהוי סלקא דעתך דקמשמע לן כשמואל. ולכך צריך תרווייהו דאין ראיה גם למעות:

ולע"ד פשוט דקמשמע לן דמשום דאין ראיתו ראיה לענין המעות דא"ל דאודי כו' לכך אין מעמידין שדה בידו דהוי תליוה ויהיב מה שאין כן אם מביא ראיה המועיל למעות כגון בפנינו מנה גם שדה שלו דהוי תליוה וזבין. ולפירוש תוספות קשה דגם עכשיו דאמר תרווייהו איכא למטעי דתלוה וזבין לא מהני והוי ב' דינים דאין ראיה לענין המעות וגם כשאומרים בפנינו מנה מ"מ אין מעמידין שדה כו'. וצ"ל דרק סברא דא"ל דאודי לא ה"א מסברא ומהאי טעמא ה"א דתלוה וזבין לא מהני. אבל כדאמר תרווייהו דמוכח סברא דא"ל דאודי שוב לא אמרינן דתלוה וזבין לא מהני. ודוחק:

ולע"ד י"ל דתמוה גם כן במאי פליגי רב ושמואל ור' ביבי כמו שכתבו תוספות לקמן עיין שם גם הלשון דר' ביבי מסיים תמוה מאד כמו שכתבו תוספות דהם לא מיירי כלל בפנינו מנה ואיך שייך בד"א כו'. גם למה ל"ל קרקע אין לו מעות יש לו הא זה לכ"ע דמעות יש לו בבפנינו מנה רק קרקע אין לו. ונראה דהא לעיל מוקי לר'. גזלן היינו שהוחזק גזלן רק על שדה זו עיין שם דבשאר שדות וכהאי גוונא א"ל חזקה על שדה זו שהוחזק הוא בחזקת אלם לכפות ולעשות הכל כדי שישאר בידו. ואם כן לכאורה הטעם פשוט לרב כיון שכתבו בשטר שקיבל המעות לא שייך על קבלת המעות א"ל דאודי כו' שהמעות ענין אחר דאין חילוק להחזיק השדה אם יהיה כתוב מתנה או מכר וניהו שרוצה שטר על שדה זו שבחזקת אנס עלי' אבל על המעות הוי כשאר שדות שלא הוחזק וממילא אמת שקיבל המעות ושוב גם הקרקע קני דהוה תלוה וזבין דקני. ושמואל סבר דאי אפשר לפסוק דמהאי טעמא קני דהוי תלוה וזבין אם כן שייך זה שיכתוב שקיבל המעות שיהיה השדה שלו ועל זה הוחזק אנס ולכך אינו ראיה גם לענין המעות. דרב סבר להיפך דאי אפשר לפסוק שלא יועיל גם על המעות דהוי שלא כדין דאם כן ממה נפשך אם לא יודע שהוא אנס והוחזק גזלן לב"ד אין חילוק אם יהיה כתוב בשטר רק מתנה גם כן יועיל ואם יודע לב"ד לא יועיל גם שכ' מכר אם יהיה הדין כנ"ל. אם כן שוב המעות אינו תלוי בשדה וע"כ אמת ושוב מהני כנ"ל אף דעכשיו יכול להיות להיפך. ושמואל סבר להיפך דאי אפשר לפסוק כנ"ל. דא"כ אנס גם על זה כדי שיהיה תלוה וזבין גם אם יודע לב"ד שיועיל. ומהאי טעמא לא מהני גם על המעות. רק בקבל אחריות שזה לא שייך כלל להשדה דאף דנימא דע"י זה יועיל ושוב שייך גם כן להשדה. מ"מ החיוב שיש בו שאם יקחנו בעל חוב או נגזל ולא יהיה לו השדה מ"מ ישלם הוא מחמת שכ' אחריות זה גזל אחר שאינו ענין להשדה וע"ז לא הוחזק כלל. דבשלמא קבלת דמי המכר אין שום תוספת גזלה אם קיבל או לא קיבל רק גזל השדה וע"ז הוחזק. מה שאין כן אחריות כנ"ל. וממילא אמת שקיבל ומהני. ור' ביבי שפיר מסיים דרבי נחמן סבר דפלגינן דיבורא דלרב יהי' שלא כדין עכשיו ולשמואל גם כן כנ"ל. ולכך סבר דלענין להעמיד השדה בידו אין מאמינים כלל על קבלת המעות דאם כן יהיה שייך גם על המעות א"ל דאודי. מה שאין כן על המעות שפיר מאמינים שקיבל דכיון דהדין דקרקע אין לו שוב שפיר מעות יש לו דאינו שייך להשדה ולא הוחזק ע"ז גזלן. וכמו בעצמו ונכסי פרק קמא דגיטין דמפרש שם כל הג' סברות הנ"ל ומסקינן דפלגינן דיבורי' אף שתליא הא בהא עיין שם. ושפיר פוסקין כדין דקרקע אין לו ומעות חייב כנ"ל והיינו דמסיים רב ביבי משמיה דרב נחמן דסבר דלא כרב ושמואל רק קרקע אין לו ומעות יש לו בכתוב בשטר שקיבל המעות. רק הך בד"א הוא לישנא דרב ביבי דסבר דוקא שאמרו בפנינו מנה והיינו שיאמרו ע"פ ולא מהני שכתוב בשטר דהוא סבר דלא כרב הונא דתלוה וזבין לא קני והיינו טעמא דרבי נחמן דאף שהעידו ע"פ בפנינו מנה גם כן קרקע אין לו ומעות יש לו. וע"ז הא דפריך ולרב ביבי כו' לקמן ואמר מימרא הוא ולרב הונא לא סבירא ליה כנ"ל. רק סבירא ליה דטעמא דרב ושמואל כנ"ל. וגם לדידן אף רבי נחמן סבר כהלכה דתלוה וזבין קני רק כשכתוב בשטר שקיבל המעות פליגי כנ"ל. וי"ל דהש"ס סבירא ליה דשם בסקרוקין ניהו דהכותי אנס מכל מקום הישראל שלקח אינו בחזקת אנס על שאר דברים רק דחשיב הוחזק גזלן על שדה זו דהא ירד לשדה ע"י שלקחה מסקרוקין והוחזק גזלן ושפיר מדמי לה דפליגי וקמשמע לן רב הונא כשמואל דלא כרב ודלא כר' נחמן ואיצטריך תרווייהו דאין ראייתו ראיה על המעות ולא על השדה כנ"ל:

ומיושב שפיר הנ"ל דאי הוי נקיט רק אין ראיה הוי סלקא דעתך דרק לענין השדה לא הוי ראיה של המעות ראיה שיהיה תלוה וזבין כר"נ משא"כ לענין המעות עצמו דפ"ד. וקמ"ל כשמואל דאין ראיה למעות ולא אשדה י"ל ומיושב דהוי לשון אין ראיתו ראיה שאינו ראיה כלל על המעות לענין השדה כנ"ל:

וגם לפי תירוץ תוספות י"ל גם כן כנ"ל דהוי ס"ד דתלוה וזבין לא מהני. וממילא ס"ד גם כן דלא אמרינן א"ל דאודי לענין המעות דהוא דבר אחר ואינו שייך לשדה כיון דתלוה וזבין לא מהני כמו תלוה ויהיב מה לו שיהיה כ' שמכר והוי ס"ד ראייתו ראיה שיחזיר המעות מה שאין כן עכשיו דתני תרווייהו דגם למעות אין ראיה שוב מוכח דתלוה וזבין מהני ולכך אין ראיה גם למעות דתליא ביה קנין השדה שהוחזק גזלן כנ"ל ואתי שפיר:

עוד י"ל דרשב"ם ז"ל כתב דגם בכתוב בשטר שבפנינו מנה גם כן מהני דלא יעיד שקר שבשביל אונס שלו עיין שם. ובאמת פשוט לשון הגמרא משמע דלא מהני בשטר דאם כן היה להם להזכיר דבשטר הודאה דוקא. והנה י"ל הא כל שטר דלא חשיב מפי כתבם הוא רק משום דנכתב בציווי המתחייב כמו שכתבו תוספות ושאר פוסקים. וע"כ דאף שכל עדותן שבשטר הוא רק זה שנעשה בציויו. ואם כן ע"ז עצמו אנו דנין והוי מפי כתבם וע"כ כמ"ש בחי' בעז"ה כיון דאין מחזיקין לשקר מפי כתבם רק גזירת הכתוב לפסול ואם כן כיון שכפי העדות הוא בציוי אין כאן גזירת הכתוב וכשר וכמו בקרובים חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה דלא בעינן הוחזק כ"י בב"ד קודם שנעשה חתנו מטעם הנ"ל. וכן לבעה"מ שכתב הטעם דהוי מפי כתבו כו' כיון שענין השטר כך הוא שבציוי ושליחותו כך הכשירה תורה עיין שם. ואם כן כאן שמה שבציוי הוא בחזקת אונס דאי לאו דאודי כו' וכאלו לא ציוה רק שיועיל העדות בפנינו מנה הכתוב בשטר מצד עדות העדים בפני עצמם כמו שכתב רשב"ם שוב פסול שהוא מפי כתבם ככל עדות בכתב כנ"ל. ואין כאן עדות כלל אף על המעות כנ"ל וי"ל שפיר דבזה פליגי רב ושמואל. דרב סבר דבשטר קנה היינו שכתוב בשטר בפנינו מנה כנ"ל וסבר דמהני כיון דתלוה וזבין קנה שוב חשיב זה עדות שבציוי נעשה דכפי עדותם שקיבל מעות אמרינן דגמר ומקני ושוב חשיב בציוי ולא הוי מפי כתבם גם ע"ז וממילא הוי תלוה וזבין דמהני. ושמואל סבר דלא מהני כיון שהעדות שבציוי הלוה לא מהני כלום כמו הודאה והוא מצד עצמו בחזקת אונס ואינו שטר כלל רק ע"י שיחשב עדות מצד עדותם אף בלא ציוי שמנה מעות וע"י זה יהיה חשיב בציוי שיהיה תלוה וזבין כנ"ל אדרבא אמרינן כמו שהוא בחזקת אונס ואינו שטר וממילא גם עדות על המעות אין כאן דהוי מפי כתבם כנ"ל ולא מהני כלל. רק בכתוב אחריות י"ל דמהני דהוי שט"ח בפני עצמו לענין המעות וכיון שלענין דבר אחר אינו בחזקת אנס חשיב דין שטר על המעות כשיטרפו השדה והוי עדות ככל שטר שבציוי ושוב גם הקרקע קני כנ"ל. ורבי נחמן סבר דלענין הקרקע חשיב מפי כתבם גם העדות של קבלת המעות כנ"ל. מה שאין כן אם פוסקין דקרקע אין לו שוב הדין דמעות יש לו דחשיב עדות בשטר כנ"ל. וקאי כולהו בכתוב בשטר בפנינו מנה. וקאי הך במה דברים אמורים אכולהו רב ושמואל ורבי נחמן רק מה שאמר ר' ביבי במה דברים אמורים שאמרו בפנינו מנה דהיינו שיעידו בעל פה מזה דייק הש"ס דסבירא להו ע"כ דלא כרב הונא דתלוה וזבין לא קני. מה שאין כן לדידן רב ושמואל ורב נחמן שפיר בשטר שבפניהם נתן ומ"מ פליגי שפיר. ולכך נקיט סתם שהביאו ראיה היינו שטר שכתוב בו נתינת המעות גם כן מכל מקום קמשמע לן כשמואל דאין ראיה לא מעות ואין מעמידין כו' באין כתוב אחריות. ודוקא כנ"ל מה שאין כן היכא דיש לו מעות וראייתו ראיה כגון בעל פה או כתוב אחריות שוב גם שדה מעמידין בידו כנ"ל:

גם י"ל דס"ל כתירוץ ב' דתוספות דאף שאינו מדעת שניהם חשיב שטר כשאינו כתוב לזכרון דברים עיין שם בכתובות. וי"ל דאמר בבא מציעא פרק איזהו נשך ע"ב אי גבי המעות ממשעבדי בעובדא דפרדיסא ומסיק דלא ניתן לכתוב עיין שם. וי"ל דסבר רב דיש לו דין שטר על המעות אף שלא ניתן לכתוב ולא בציוי וממילא חשיב עדות כיון שנכתב בתורת שטר, וממילא הוי תלוה וזבין ומהני ושמואל סבר דלא ניתן לכתוב והוי מפי כתבם ולא קני. רק באחריות חשיב כשטר בפני עצמו על המעות כנ"ל ורב נחמן סבר כנ"ל. בפרט להרמב"ם דמדרבנן הוא דכשר עדות בשטר אף דהוי מפי כתבם. אם כן כמו שכתבו תוספות דמודעה ניתן לכתוב אף שהוא מפי כתבם תקנו כדי להציל אנוס להכשיר מפי כתבם שפסול מן התורה מכ"ש דשייך להיפך שלא תקנו להכשיר מפי כתבם להפסיד האנוס ועכ"פ נשאר הד"ת וממילא סבר שמואל דפסול העדות בשטר שקיבל מעות שע"י זה יהיה הקנין באונס קיים כנ"ל. רק בכתוב אחריות הוי כשטר חוב על המעות בפני עצמם שתקנו להכשיר וממילא מהני לקרקע כנ"ל. ורב נחמן סבר כמו שכתב הר"ן פרק ב' דכתובות במצאו לקיים כ"י א' כיון דקיום שטרות דרבנן לענין השני נשאר הדין תורה עיין שם. כן בזה אף דלענין המעות בפני עצמם יש התקנה להכשיר מ"מ לענין הקרקע ע"י המעות נשאר הדין תורה דגם על המעות א"נ כנ"ל:

עוד נראה די"ל דהא דאמר רב הונא גזלן כו' אין ראי' כו' תרתי אמר דשטר לא מהני גם לענין המעות דכל השטרות אף שנכתב בו שמכר וקיבל המעות מ"מ כותבין שטר למוכר כו' והעדות רק שבציוי נכתב וכיון שהוא באונס לא מהני. רק אחר כך אמר ואין מעמידין כו' אף שמעידין בעל פה בפנינו מנה כו' דמהני לענין המעות מ"מ לא מהני לקרקע ואף דסבר רב הונא תלוה וזבין קני. מ"מ במקום שכותבין שטר דקי"ל דלא קנה עד שיכתוב. ואם כן לרב דסבר עידי חתימה כרתי וקיימא לן דצריך שיהיה מוכח מתוכו כמו שכתבו הפוסקים. ואם כן כאן דמצד השטר לא מהני דבחזקת גזלן ואנוס דא"ל דאודי כו'. ורק שמעידין בע"פ שנתן מעות ואם כן עדיין שטר לא הוי דאינו מוכח מתוכו שקנה כלל. ולא מהני העדות ע"פ לשוי' שטר כנ"ל. ועדיין כלא כתב שטר שאינו קונה בכסף לחוד במקום שכותבין כנ"ל. וא"כ בתלוה וזבין שלא הוחזק גזלן רק עכשיו אנסו למכור שפיר י"ל דמהני כשמעידין ע"פ בפנינו מנה וכתבו שטר גם כן. דהא השטר שפיר מוכח מתוכו שקנה דלא הוחזק לאנס. רק דעדים אלו שיודעין שאנסו והם יודעין שנתן מעות ותלוה וזבין קני לכך מהני אף במקום שכותבין כנ"ל. וכן בלקח מסקרוקין וחזר ולקח מבעל הבית י"ל גם כן כנ"ל דהקונה לא הוחזק כלל בגזלן רק ע"י שלקח בקודם מסקרוקין וא"כ השטר מכירה השני שכתוב בו שמכרה לזה שפיר מוכח מתוכו כיון שכתוב בו רק קנין זה שהקנה לו ולא הוחזק אנס. ואם כן אף דעדים יודעים שלקח מקודם מסקרוקין מ"מ הא יודעים שנתן מעות. ולכך מהני התם שטר היכא דיהיב זוזי ואף במקום שכותבין ולכך אמר לקמן מודה שמואל ביהיב זוזי כו'. אלא דפליגי שם בשטר לחוד אם חשיב ראיה שקיבל המעות שלא הי' נותן שטר מחמת אונס ולשמואל דוקא באחריות חשיב ראיה כמו שכתבו תוס'. אבל כאן אמר רב הונא שפיר דאף שאמרו בפנינו מנה לא מהני השטר דכיון שהוחזק גזלן בטל השטר דאינו מוכח מתוכו והוי כלא כתב שטר. רק דפריך מה קמשמע לן ומשני לאפוקי מרב כו'. דלרב דהשטר שפיר ראיה על המעות הוי מוכח מתוכו. רק כשמואל דהשטר אינו ראיה ושוב למאי דסבירא ליה עידי חתימה כרתי לא מהני עדותן ע"פ שמנה להעמיד השדה בידו. וא"ל דאם כן הוי כמקום שאין כותבין שטר דקני בכסף לחוד דהא אי אפשר שיהיה לו שטר כיון דאינו מועיל שאינו מוכח מתוכו כנ"ל. זה אינו כיון דס"ל כשמואל וכשכתוב בו אחריות שפיר הוי ראיה על שקיבל המעות וממילא יחשב שיהיה מוכח כנ"ל. ואם כן שפיר אפשר בשטר וממילא כיון דמקום שכותבין כו' לא קני כנ"ל. ועוד כיון שכתב שטר והוא מקום שכותבין גלי דעתיה דבשטר ניחא לי' דליקני לא בכסף לחוד ככל הקונים. וכיון דשטר זה לא מהני לא קני כנ"ל. ואמר ר"ה שפיר ואין מעמידין שדה כו' היינו אף שמעידין ע"פ דהוי ראיה למעות מ"מ לא קני כנ"ל. ועלה מסיים ר' ביבי משום ר' נחמן דסבר קרקע א"ל מעות יש לו והיינו אף בכתוב בו אחריות כדשמואל דחשיב ראיה שקיבל המעות מ"מ קרקע אין לו. ושוב הוכיח רב ביבי דסבר רב נחמן תלוה וזבין לא קני דבכתוב אחריות הוי מוכח מתוכו ומ"מ לא מהני. ולכך פריך מינה לקמן ואמר לרב הונא לא סבירא ליה ואמר שפיר רב ביבי אמר רב נחמן ורב הונא במה דברים אמורים שאמרו בפנינו מנה דבזה הוא דסבר רב הונא דאין מעמידין כו' אף דיש לו מעות ורב נחמן פליגי כנ"ל אבל בפנינו הודה לתרוייהו גם מעות אין לו וקאי שפיר גם ארב הונא הך דבפנינו מנה. ואתי שפיר:

עוד י"ל דטעם דרב ושמואל להיפך דלטעמייהו דפ' משה"נ אמר דרב כרבי מאיר ושמואל כר"א. ואם כן שפיר לרב קני בשטר שכתב בו שבפנינו מכר השדה כו' כמו שכתב רשב"ם דלא היו מעידים שקר בשביל אונסו דזה. מה שאין כן לשמואל דעידי מסירה כרתי. וכתב הר"ן גיטין הטעם דמהני בע"ח לחוד דחשיב עידי מסירה דכורתין בשעתין דהוי אנן סהדי בשעת מסירה כשהוא ביד זה איך בא לידו אם לא שמסרו כו'. ואם כן כיון שבחזקת אנס וזה הראיה שעל המסירה זה עושה המוכר בעצמו. והוא בחזקת אונס שוב ליכא אנן סהדי שיהיה עדות חשיב בשעת מסירה וממילא אין כאן שטר כלל וי"ל דסבירא ליה כר"א כמו שכתבו תוספות גיטין וכן פסקו הפוסקים דדוקא בשטרי קנין עידי מסירה כרתי אבל שטרי הלואה דלראיה עידי חתימה כרתי. וי"ל דבכתוב בו אחריות הוי שטר ראיה ועידי חתימה כרתי מצד עצמם ומהני. ויש לדחות:

שם כדשמואל כו'. וקשה למה אמר סתם אין ראיתו ראיה הא בשטר עם אחריות הוי ראיה. וי"ל דאדרבא לדידן דקי"ל דאחריות טעות סופר שוב אף שכתב בו אחריות לא קני. דדוקא לשמואל דבסתם אין חיוב אחריות לא היה כותב תוס' חיוב אי לאו דגמר כו'. משא"כ לדקי"ל אחריות טעות סופר אין חילוק בין סתם לכ'. שוב דוקא לרב דגם סתם מהני. משא"כ ר"ב ס"ל כשמואל דסתם אין ראיה רק בכתוב אחריות ושוב לדידן גם בכתוב בו אחריות לא קני. ואתי שפיר דהשמיט הרמב"ם הך דכ' בו אחריות אף דקי"ל כשמואל כנ"ל:

שם בשטר קנה. כתבו תוספות החלוק בשטר ראיה שאחר הקנין סבר רב דמהני משא"כ כשהשטר לקנין ולראיה ע"ש. וא"כ לכאורה אף שכתוב בשטר שכבר נתן מעות מ"מ במקום שכותבין שטר דלא קני עד שיכתוב א"כ כיון דכשלא קני קודם אין זה שטר שיקנה בו אם כן אינו כ' בשטר שכבר קנה כלל דהא לא קנה במעות שנתן עד שיהיה שטר לקנין וכמ"ש הר"ן קדושין ושטר זה לקנין לא קני. א"כ עדיין לא קנה. וא"כ י"ל דבזה פליגי דרב סבר כיון שכתוב בו שקנה בכסף שוב מהני שטר זה. די"ל דחשיב כאין כותבין דא"א שיהיה לו שטר קנין וראיה. ובמקום שאין כותבין שטר לקנין רק לראיה קני בכסף לחוד כמ"ש הר"ן קדושין. ושמואל דסבר דבפ' בו אחריות מהני שוב אפשר שיהיה לו שטר ולא קני עד שיכתוב או כמ"ש לעיל דמ"מ גלי דעתיה כו' ולא קני:

עוד י"ל דגם שכתוב בשטר שהוא לראיה שכבר קנאו מ"מ אי כותבין שטר למוכר אף שאין לוקח עמו א"כ גם השטר ראיה כ' העדים למוכר והוא מסרו לו א"כ עדיין רק שטר קנין לחוד ואין ברור כלל שכבר קנה ושהוא לראיה שכל הקנין במסירת השטר כנ"ל. וא"כ י"ל רב כר"א דאין כ' אלא בשטר הקנאה א"כ ע"כ ראו העדים הקנין וכ' לראי' קנה ובשטר הקנאה לא בעי מטי לידיה. אבל שמואל דס"ל כאביי שעדיו בחתומיו זכין לו כדאמר בבבא מציעא. ורשאין לכתוב הוי רק שטר קנין. ויש לדחות דמ"מ כיון דלמפרע הוי ראיה. וגם לרב י"ל דלא שייך כנ"ל דעכ"פ כשראו שמסר השטר בפניהם רשאין לכתוב ושהם ימסרו ושוב גם זה רק שטר קנין ולא ראיה:

אולם י"ל דהא בכל שטר חשיב עדותן שחתמו שהשטר כשר וכשמעידין לפסלו הוי חוזרין ומגידין. ובמודעה היה דברינו ג"כ להרבה פוסקים דוקא באין כתב ידם יוצא ממקום אחר. או משום דהמודעא ניתן לכתוב קודם השטר ע"ש בר"ן. אבל בלא"ה אין נאמנין דאין עדים חותמין אא"כ בכשירות כו'. וא"כ אף שכתוב בשטר מכירה סתם שמעידין שמכר נימא ג"כ שבודאי נתן מעות וגמר ומקני. כמ"ש רשב"ם כשכ' בשטר בפנינו מנה דלא ישקרו בשביל אונס שלו כן אף שכתב סתם שמכרה ג"כ כיון דתלוה ויהיב ופסול א"כ כיון שהוחזק גזלן או אנס ולקח מסקרוקין. והם חותמים סתם ואח"כ שלא ידעו דלקח מסקרוקין יהיה שטר זה גמור א"כ הוי עדות שקר. וזה י"ל טעם חילוק שכתבו תוס' בין שחתמה על שטר של בעלה או בפני עצמה. דעל של בעלה לעולם ידעו דשייך נחת רוח עשיתי. לא חשיב עדות שקר אם אינו מועיל ושפיר הדין דאינו מועיל אבל שטר בפ"ע דכשלא ידעו שבעלה מכר כלל ותתגרש וכה"ג יחשב עדות גמור ואין חותמין אלא א"כ גמרה ומקנה. וכן בלקח מסקרוקין כנ"ל דזה הלוקח אינו מוחזק אנס ויחשב עדות גמור א"כ אי לא ראו נתינת המעות הוי תלוה ויהיב ואח"כ יוכל להוציא השדה בשטר זה והוי שקר דאין רשאין לחתום אא"כ ראו נתינת המעות. וזה לא אמרינן שמא לא ידעו העדים שלקח מסקרוקין דקלא אית ליה כנ"ל. ולכך אף דבכל מקום כתב שטר למוכר עכ"פ כשרואין מסירת השטר מ"מ דוקא שאין חלוק דכשר בלא נתינת המעות רשאין כנ"ל. משא"כ בזה אנס דפסול שוב אין רשאין אא"כ ראו שנתן מעות כנ"ל וחשיב ראיה כנ"ל:

אך י"ל דרשאין העדים כיון שהמוכר מצוה למסור והוא אנוס כמו אם גמר ומקני רשאין כן כשמצוה להם ליתנו אף שאינו גומר ומקני דרשאי לעשות בשלו מה שירצה וכמו בשליש הימניה או נותן נאמנות למלוה אף דכשמשקר יהיה שלא כדין מ"מ רשאי לדעתו. ואין לעדים בכך כן בהנ"ל אף שאין רשאין לחתום שקר מ"מ כשהמוכר מצוה להם אינו שקר כלל. דכמו שיכול להיות גמר ומקני מחמת אונס שלו כן יכול לצות ליתן השטר ללוקח אף שאינו גומר ומקנה וכמו נאמנות כנ"ל. וי"ל דבזה פליגי דרב סבר דחשיב עדות שקר דבשלמא כשבאמת גומר ומקנה העדות אמת משא"כ כשאינו גומר ומקנה ומצוה לעדים ליתן לראיה שהקנה זה אינו בידו וחשיב כמצוה לחתום שקר ואף לחובתו אסור. ולכך בשטר קני דע"כ ראו נתינת המעות כנ"ל. ושמואל סבר דגם כה"ג רשאי אדם בשלו כמו שיכול להקנות כיון שאין נ"מ רק שיהיה נגדו שלא כדין ויבאו מרוצה ואף דיש חשש שמא ימכרנו לאחר ויהיה נגדו שלא כדין די"ל דלא חיישינן להכי ע"ש בש"מ. ועוד דא"י למכור כלל דגם בקרקע כשאינו יכול להוציא בדיינים הוי אינו ברשותו ולא מהני. א"כ יועיל והי' רשאין כנ"ל בלא נתינת מעות ושוב אינו ראיה על המעות וסבר שמואל דלא קנה אא"כ כתוב בו אחריות דיגבה ממשעבדי ויהי' שלא כדין נגד הלקוחות ואז א"י לחתום אם לא ראו נתינת המעות ולכך קנה כנ"ל. וא"כ י"ל דכאן שהוחזק זה גזלן על השדה לא חשיב כלל שקר כמו שם בחותם ע"ש בעלה דיהיה ידוע שאנס הוא. א"כ גם שכתב אחריות לא מהני כלל דהיה רשאין לחתום כנ"ל:

ואפשר דגם בהוחזק שייך שלא ידעו לזמן מרובה שהוחזק כנ"ל. ומרשב"ם משמע דכשאין רואין עדים ההלואה או מכירה וכה"ג אין לעדים לכתוב בשטר בפנינו כו' רק הודה כו'. ומשמעות הגמ' בבא מציעא גבי כותבין שטר ללוה כו' משמע דאין חלוק ויכולין לכתוב בפנינו כשמצוה דאל"כ נימא דכשכ' ללוה בלי מלוה יכתבו כן ויהיה באמת צריך ראיה אימת מטי לידיה. וכשרואין ההלואה יכתבו בפנינו לוה. וכן מ"ש תוספות דלא חיישינן למחזי כשקרא לפי שלחובתו. ואי לא כתב בפנינו לא הוי מחזי כשקרא כלל. וכן האי אשרתא כו' ע"ש:

שם אמר ר"ה תליוה וזבין כו' סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקני ע"ש. ופירשב"ם אגב אונסא וזוזי זי ע"ש. ותמוה למה לא הזכיר בגמ' רק אגב אונסיה דאיכא למטעי דגם תלוה ויהיב קנה. וכן אח"כ פריך אגב אונסא גמר ומגרש כו' והא אונס לחוד לא מהני ובאמת דוחקין התוס' איך יחשב תלוה וזבין אבל מ"מ היה לו לגמרא להזכיר כנ"ל. ולכאורה י"ל דמסיק סברא דאין חלוק בין אונסא דנפשיה חשיב רצון כיון שצריך למעות חביב לו יותר ומקנה כן אונס דאחריני מה שיפטר מהיסורין ובאונס של זה חשיב רצון דהא באמת מרוצה כדי ליפטר מהאנס. אמנם החילוק פשוט דאונס דנפשיה כשצריך למעות ומוכר דעכ"פ זה הקונה אינו נותן מעותיו רק בעד קנין החפץ ואם לא יקנה אינו רוצה להקנות המעות א"כ כיון שאנוס שצריך למעות ע"כ גמר ומקני ברצון שיהיה החפץ של לוקח דאל"ה אין המעות שלו ואינו גזלן והרצון שע"י האונס מהני כנ"ל. משא"כ תלוה ויהיב אף דמחמת ליפטר מהאנס מרוצה שיקח החפץ אבל זה אינו מרוצה שיהיה שלו באמת ע"פ דין דלמה יתרצה לזה הא א"צ רק ליפטר מהאנס והיינו שיתן לו הקרקע או החפץ אבל שיהיה גמר ומקני ברצון למה לו. ולכך לא קני. משא"כ תלוה וזבין דנותן לו מעות וג"כ ודאי דאין זה יקנה המעות רק שיהיה השדה שלו דהא כופהו למכור להיות חמסן לא גזלן. א"כ כיון דכדי ליפטר מיסורין מרוצה ליתן לו השדה או החפץ שוב כיון שב"כ וב"כ יקח שוב מרוצה באמת להיות גמר ומקנה דיהיה החפץ דלוקח כדי שיהיה עכ"פ המעות שלו. דאף דהיה אונס היינו שלא רצה למכור כדי שישאר בידו החפץ כנ"ל משא"כ כשאונסו וכדי ליפטר מרוצה שיקח שוב ממילא גמר ומקני שיהיה שלו ע"פ דין כנ"ל. ושפיר הזכיר הש"ס רק אגב אונסי' גמר ומקני כנ"ל. ומ"מ צריך לסברא דאפשר שזה יותר טוב בעיניו שלא יקנה המעות ולא ישתמש בהן. והלה לא יקנה החפץ ע"פ דין כדי שיהיה זמן שיוכל להוציא מהאנס יוציא ממנו ע"פ דין כשיחזיר מעותיו. ע"ז אמר הסברא שאינו כן רק כשב"כ כו' נוטל החפץ ודאי טוב לו שיהיה המעות שלו ושיקנה הלה ע"פ דין כנ"ל:

ובזה י"ל דלכאורה לטעם הנ"ל אפשר דגם בתליוה וזבין בפחות משוי' שייך ג"כ כיון דב"כ נוטל מרוצה כדי שיקנה המעות. אך למ"ש י"ל דבפחות שוב אין סברא דנוח לו שלא יקנה ע"פ דין כנ"ל משיקנה בפחות משויו. רק בנוטל כל שוי' דלא מפסיד מידי כמ"ש רשב"ם בזה אמרינן הסברא כנ"ל דגמר ומקנה שיהיה שלו כנ"ל:

ולמ"ש י"ל בכותי שכפהו וזבין לא קנה דהא אמר בש"ס לקמן נכסי כו' דמכי מטי זוזי לידי' אסתלק ליה כו' ע"ש דעיקר החלוק דאין אצלו קפידא אם קנה לוקח ע"פ דין או לא רק שיתן לו המעות כו' משא"כ ישראל ע"ש. וא"כ גם להיפוך נותן המעות בעד שיתן לו החפץ או הקרקע וע"ז כופהו אבל לא אכפת ליה בין שקונה ע"פ דין או לא. וא"כ לא שייך טעם הנ"ל דאף שמרוצה ליתן לו החפץ אבל לא שיקנה ברצון כנ"ל. דב"כ וב"כ קונה המעות ורשאי להשתמש בו דנתן המעות רק שיתן החפץ ונתן לו ולא גמר ומקני כלל כנ"ל חוץ הטעם דה"ה מותר באין ח"ה וממילא דבגזלן גמור ג"כ י"ל כנ"ל אף בישראל ובהוחזק גזלן על השדה כדאמר לעיל דבשלמא תלוה וזבין רואין שאינו גזלן בחנם רק חמסן בעד דמים אם כן אינו מקנה הדמים עד שיקנה לו החפץ כנ"ל ושייך כנ"ל. אבל הוחזק גזלן בלא דמים א"כ גם עתה שנותן דמים וכופהו ליתן לו הקרקע י"ל דלא אכפת ליה אם קונה ע"פ דין או לא רק שיהיה החפץ ולא גמר ומקני כנ"ל:

ומיושב בזה ד' הרמב"ם ז"ל ופשטא דש"ס דמיירי ר"ה לעיל גזלן כו' אין ראיה ואין מעמידין שדה בידו אף שמעידים בפנינו מנה כיון שהוחזק גזלן לא מהני תלוה וזבין כנ"ל גם לר"ה. ושפיר מסיים בה משמיה דר"נ עלה דר"ה לפרש דבריו דקרקע אין לו אף דמעות יש לו דהא דאין מעמידין דין ב' היכא דראיה יש למעות. ועלה אמר ר' ביבי במה דברים אמורים דמעות יש לו כו' בפנינו מנה כו' בזה קאמר רב הונא ורב נחמן. ומיושב שפיר כנ"ל. רק דפריך מאי קמ"ל בהא דאין ראיתו ראיה דהיינו לענין המעות והא מתני' הוא דאף סקרוקין כו' דלוקח לא הוחזק גזלן כנ"ל רק כאנס שרוצה ליקח אח"כ מבעה"ב ואעפ"כ אין ראיתו ראיה ומכ"ש הכא בגזלן ומשני ס"ד כרב דשטר הוי ראיה כנ"ל קמ"ל כשמואל. ואח"כ מסיים רב ביבי שפיר כנ"ל. רק לקמן מייתי דרב ביבי אמר זה הסיום גם אפלוגתא דרו"ש בסקרוקין. ושם הוי זה הלוקח רק כחמסן ותלוה וזבין ומ"מ אמר קרקע אין לו ופריך אדר"ה. ואמר דמימרא דר"ב לא ס"ל. משא"כ מה דאמר רב ביבי משמיה דרב נחמן על הך דרב הונא דגזלן לא נדחה כלל ור"נ כהלכה דתלוה וזבין קני ופסק הרמב"ם ז"ל שפיר כר"נ דלעיל כנ"ל. ולשאר פ' דס"ל דדין א' לגזלן ולתלוה וזבין. י"ל דהגם דס"ל כנ"ל מ"מ אף דהוחזק גזלן מ"מ עכשיו שנותן מעות וכופהו למכור י"ל דמ"מ אינו רוצה להקנות המעות אם לא יקנה החפץ ע"פ דין. דאינו מוכרח שיהיה גזלן תמיד מה דאפשר לו כנ"ל:

ובמ"ש מיושב תמיהת התוס' דבגט מה פריך נימא כו' הא הוי תלוה ויהיב. וגם לתרוצם קשה מנ"ל להקשות. וגם היה לו להזכיר למה הוי תלוה וזבין. ולא הזכיר רק נימא אגב אונסיה גמר ומגרש מה שאינו כן. ולמ"ש מיושב היטב בעזה"י דכיון דמחמת אונס לחוד גמר ומקני כמ"ש רק בתלוה ויהיב אין זה כופה רק שיתן לו ולמה יקנה ברצון כנ"ל. אבל בגט באלו שב"ד כופין להוציא הכפי' שיגרש ברצון שיהיה הגט גט ע"פ דין שפיר באונס לחוד אמרינן דאגב אונסיה גמר ומקנה ברצון כדי לפטור מכפית ב"ד והוי כתלוה וזבין כנ"ל:

אמנם יש סברא להיפוך ג"כ דבשלמא תלוה וזבין דגם שלא יהיה גמר ומקני ברצון יקח זה החפץ והמעות לא יהיה שלו שפיר מקנה ברצון שיהיה שלו כנ"ל. משא"כ ע"י ב"ד שאם לא יהיה גמר ומגרש ברצון לא תועיל הכפי' כלל ולא תהיה מגורשת בגט זה א"כ שוב נימא דלא גמר ומגרש ברצון אף שכופין ונותן וממילא לא יועיל כפותם כלל ולא יכופו כלל לעולם. אך ז"א דזה שפיר כח ב"ד שנאמר להיפוך שכופין אותו מה שע"פ דין ושתהיה מגורשת בגט זה לגמרי וממילא כשהדין כן דמגורשת אף שאינו רוצה שוב בודאי רוצה כדי לקיים מצות הב"ד לשמוע כו' לגרש ברצון שע"ז הוא הכפי' ושלא תנשא באסור א"א כיון שב"כ וב"כ תנשא. וכמ"ש רשב"א ע"י חצי' עבד כיון דאחר שיתקנו חכמים לא יהיה עקירת דבר מה"ת שפיר יש כח ביד חכמים כנ"ל. וגם כאן כנ"ל. ואף אם יזדמן שלא ירצה הוי שוב דברים שבלב שאינן דברים כיון דהאומדנא דמוכח להיפוך שמרוצה כנ"ל. וזה נלמוד שפיר מקרא דיקריב דאמרה תורה דכופין עד שיאמר רוצה אני וקרי לרצונו כו' והוא ג"כ ממש כנ"ל דשייך אם לא יהיה גמר ומקני ברצון לא תועיל הכפיה ולא יכופוהו וממילא נימא שאינו מרוצה ולא נכפוה. ע"ז אמרה תורה להיפוך דהדין דכופין וב"כ וב"כ יקריבו ושוב הוי לרצונו כיון שהדין כן ודאי מרוצ' באמת שיהיה ההקרבה כדין ליפטר מנדרו דהאונס של התורה הוא שיקריב ברצון. וממילא גם בגט תקנת חכמים ג"כ כנ"ל שיהיה הדין כופין וממילא ברצון. ומדויק מה דתני על הך דיקריב וכן אתה אומר בגטי נשים דנלמוד בזה כנ"ל. ומיושב ג"כ תמיהת תוס' דלמסקנא דסברא הוא תלוה וזבין ל"ל קרא דיקריב כו' לרצונו כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דא"ל קרא לא היה דומה כלל לתלוה וזבין דה"א להיפוך כיון שהוא ע"פ דין אינו מרוצה ולא יועיל צריך קרא דכופין כנ"ל וממילא שהדין כן הוי שוב כתלוה וזבין כנ"ל. ומ"מ לא נלמד מזה הדין דתלוה וזבין כדדחי בש"ס דהתם משום מצוה כו' היינו דהמצוה שיתרצה אמרינן דע"י אונס גמר ומקני. משא"כ דתלוה וזבין אין הוכחה כנ"ל רק שוב זה הסברא כנ"ל כיון דב"כ וב"כ יקח השדה שוב מרוצה שיהיה המעות שלו כנ"ל. ופריך הש"ס ע"ז גם מכפי' שע"פ נכרים היכא שע"פ דין מחויב דשייך ג"כ כנ"ל. דכיון דכופין לגרש וכשלא יהיה גמר ומגרש לא יוכל לינשא בגט זה ועדיין יכופהו והגם שלא יועיל יכפוהו ב"ד של ישראל וע"כ יהיה רצון כנ"ל ושוב נאמר דמגרש ברצון גם בעשוי כותים. ומשני ר"מ דבאמת מה"ת כשר. ושם מסיק דמה"ת פסול דמ"מ למה יתרצה ע"י כותים שהכפי' שלא כדין ואם יכופוהו ב"ד יתרצה אז ולכך מה"ת פסול כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י:

שם תליוה וזבין כו'. כתב רשב"ם כו' שמכר וקיבל הדמים ואמר רוצה אני ע"ש דמשמע דצריך שיאמר רוצה אני חוץ מה שאומר שדי מכורה לך וכן פשטא דגמרא ב"ק סוף פרק הכונס דפריך מר"ה ומשני הא דאמר רוצה אני והוא בודאי גם בס"ד ע"כ תלוה וזבין משמע שמכר ואמר שדי מכורה לך. ומ"מ משני דוקא רוצה אני. וכן לקמן פירש רשב"ם כמה פעמים והוא שאמר רוצה אני. והטעם נראה דאף שאומר שדי מכורה לך מ"מ גם באונס מקרי מכירה והא אמר קדושין פרק האיש מקדש דף נ' דדייק דברים שבלב אינן דברים מהך דא"ם דלא ניחא ליה ומשני אגב אונסא כו' ע"ש ולדידן ג"כ היה חשיב אומדנא דמוכח דנראה האונס רק משום אגב כו' מקני שוב אף שאינו ודאי הוי דברים שבלב ומהני. וא"כ בסתם שדי מכירה לך הספק לפנינו אם המכירה באונס ולא גמר ומקני או דאגב כו' גמר ומקני ברצון דעכ"פ ספק הוי וספק זה מבורר אצלנו ממילא לא הוי דברים שבלב כלל מה שאינו רוצה כמו לדידן להפוסקים דלא כמרדכי גם ס' קדושין ספק קרוב לה חשיב מקדש בעדים כיון דהספק לפנינו. וכן בהנ"ל. א"כ ממילא קרקע בחזקת בעלים עומדת ואינו יכול להוציא מספק מחזקת מרא קמא. ולכך בעינן שיאמר רוצה אני דכיון שאומר מפורש שמוכר ברצון שוב כיון שאין ברור להיפוך אף שאנוס דיכול להיות דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה שוב הוי דברים שבלב אם לא מקני דסותר לדברים שבפיו. משא"כ בלא אמר רוצה אני אינו סותר כלל כנ"ל די"ל שמוכר רק באונס כנ"ל. ומהאי דערכין אין ראיה אף דמשמע דדוקא לבטל מודעה בעי רוצה אני. ז"א אדרבא משמע שם דבכדין מ"מ צריך רוצה אני שיחשב ביטול מודעא עיין מ"ש לקמן בח"מ בעזה"י. וב"י שהרמב"ם וטור שלא הזכירו סוברים דשדי מכורה לך חשיב כאומר רוצה אני. ע"ש כיון דאי אינו ברצון לא הוי מכורה. ואינו מוכרח:

עוד י"ל הטעם דהא לרמב"ם ז"ל דעובר בלא תחמוד א"כ למה בתלוה וזבין מהני נימא כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואפי' בדרבנן אמר פרק הכותב דאמר רבין לא לזבין זבינא לאו זבינא. ואינו דומה לאסור שבת וכה"ג שאינו בגוף המקח ע"ש. משא"כ קנין זה הוא גוף האסור ואם לא יהיה קונה יתוקן האסור ואפשר לומר דדוקא שם דאסור על המוכר שפיר לאו זבינא כשעבר. אבל כאן אין אסור על המוכר רק אלוקח בע"כ. וא"כ אף דנאמר מצדו שאינו קונה משום אי עביד לא מהני מ"מ אם המוכר רוצה שאעפ"כ יהיה קונה שפיר קונה כיון שהוא מצד לטובתו כמו ע"מ שלא תשמט שביעית או אונאה דקי"ל בדבר ממון תנאו קיים היכא דידע ומחיל א"כ כיון דמה דלא מהני רק מצד הלוקח וזכותו שכופהו. שוב מהני כשאומר דמ"מ מקנה לו דמצדו אין אסור להקנות לו וא"כ שפיר מהני רוצה אני דהיינו דאף דמצד מה שמכר לו לחוד שאמר שדי מכורה לך מ"מ לא קני משום אי עביד לא מהני אף דגמר ומקני. מ"מ מה שחוזר ואומר דמ"מ רוצה שיקנה שפיר מהני כנ"ל. וא"ל דא"כ שוב סגי בשדי מכורה לחוד ז"א כמו מלוה לי' שנים למ"ד משמט דלא סגי מה שקבע זמן לפרעו אחר י' כאומר שלא תשמט דהוא עושה כשאר לוה ומ"מ אמרה תורה דמשמט וצריך אמירה מבורר שרוצה שלא תשמט כנ"ל. וכן באסור רבית שכתב הרא"ש דריבית קצוצה לא מהני מה שנותן ברצונו וכשאומר אח"כ אף שיודע שחייב להחזיר מכל מקום מוחל מהני ע"ש כן י"ל בהנ"ל: