חידושי הרמב"ם על ראש השנה טו.

ואיירי דמשמשי ביה כולי עלמא. פירוש בשביעית בזמן שכל בני אדם נכנסים בגנות ופרדסים ואין מוחין בידם אינן יכולין למשמש באילנות גדולות, אבל אתרוג מפני שהוא קצר והכל אוהבין אותו ומשמשין בו אינו חונט עד שנה רביעית מן השבוע.

שבט דחדשים או שבט דתקופות. כבר פרשתי למעלה שהשמש [מהלכת] כל מזל ומזל מי״ב מזלוח בשלשים יום ועשר שעות ומחצה נמצאו ימי שני החמה שס״ה יום ושש שעות ומנין זה כגון אם היתה השמש בתחלת מזל טלה אינה חוזרת לתחלת מזל טלה עד שס״ה יום ורביע נמצאת השמש מהלכת בכל מזל ומזל שלשים יום ועשר שעות ומחצה וצ״א יום ושבע שעות ומחצה בכל תקופה ותקופה. ומנין שנות הלבנה שנ״ד ימים וח' שעות ותתע״ו חלקים נמצאת שנת החמה מוספת על שנת הלבנה עשרה ימים וכ״א שעות ור״ד חלקים. וחשבון חדשים היא בשנת לבנה וחשבון תקופות בשנת חמה ולפי אותן הימים שמוספת שנת החמה על שנת הלבנה נמצאו התקופות אינן בתחלת החדשים אלא פעמים נופלת תקופת תשרי בעשרה ימים בתשרי ופעמים ופעמם בי״א בתשרי (ופעמים בעשרים בתשרי) וכן נמי תקופת טבת פעמים נופלת בעשרה בטבת ופעמים בעשרים בטבת ופעמים באחד [או בשנים] בשבט ונמצאת אומר בשנה שתקופת טבת נופלת בשבט, שבט של אותה שנה בטבת הוא לענין תקופה ואדר של אותה שנה הוא שבע דתקופה, דהא בזמן שתקופת טבת נופלת בטבת שבט אחר תקופת טבת ובזמן שתקופת טבת נופלת בשבט שבט בטבת ואדר שהוא אחר התקופה בשבט וזהו (שנת) שבט דתקופה.