חדושי הרא"ה על כתובות צט:

ומקשי' ממתניתין דקתני היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה כו' דאמרי' של כולן מכרן קיים אלמא דטעמי' דאפושי שטרי לא כלום הוא. ומפרקי' בקטיני' וה"ה דיכיל למימר לי' דשאני מתני' דהוי בעלת חוב וכיון דכן דינא הוא דתיתפרע בדנפש' וכדמשכח'. אלא מסתבר' דהיינו דקשיא לי' משום דקי"ל שהיא מוכרת שלא ברשות כלל וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרי לאו כל כמיני' לזיבוני דלאו ברשותייהו דיתמי דדילמא יתמי מסלקי לה בזוזי כי היכי דלא תיזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו ולא תהא יכולה למכור בלא רשו' היתומי' אא"כ לכל כדי כתובתה כאחת דתו ליכא טעמא דאפושי שטרי והיינו דאיצטריך לאוקומה בקטיני ולענין בעיין איכא מ"ד דסוגיין דמעביר על דבריו הוי מדדייקי לההוא דמפרקינן להאי טעמא דמעביר על דבריו הוי פי' דיק' נמי דקתני. ואיכא לדחויי דבשלמא מעיקר' כי שמעי' לה למתני' דהתם בדאייתי לי' שוה שלש בשלש איכא למשמע מינ' דוודאי מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר. אבל השתא דשמעי' לה בדאויתי לי' שוה שש בשלש אע"ג דדיקא הכי איכא למימר דאפי' בדאייתי לי' שש בשלש אמרי' דאיירי נמי בכה"ג ולאו לאפוקי להיכא דאייתי לי' שוה שלש בשלש דמוסיף על דבריו הוי. ור' יהודה נמי אית לי' לעולם דבעל הבית לא מעל ואפי' אייתי לי' שוה שש בשלש דאייתי לי' חלוק קטן ורע בדמים. ובקיטנית נמי מודה לעולם דלא דמי חלוק לקיטנית ואפי' בדאייתי לי' שוה שלש בשלש כדפרי' לעיל מיהו כלישנא קמא פי' מעביר על דבריו מסתברא. דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההוא בדאייתי לי' שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו אבל השתא דאיפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי לי' שוה שש בשלש דווקא ומעביר על דבריו הוי או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי. ובת"ק הוא דאיכא לספוקי אבל דר' יהוד' וודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית לי' דאפי' אייתי לי' שוה שש בשלש אית לי' דמעביר על דבריו הוי ובעל הבית לא מעל. וכיון דבדר' יהוד' פשיט' לן מלתא ובת"ק איכא ספוקי ליכא לשווי בינייהו פלוגתא בכדי. אלא אמרי' דמדר"י נשמע לרבנן וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי ולא פליגי אלא בדאייתי לי' שוה שש בשלש וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל והוא הנכון:

פשיטא אמר לחד קפידא אמ' סתמא מאי. פירש רבי' נ"ר דלעיל לא איבעיא לן אלא היכא דזבין בתרי שטרי. אבל השתא מבעיא לן היכא דזבני' לכולי כורא בחד זימנא לתרי שותפי בחד שטרא דליכא טעמ' דאפושי שטרי. ומספקא לן אי איכא טעמא דאפושי בעלי דיני דהיכי דאמר לי' זיל זבין לי כורא לחד פשיטא דקפידא ומיבעיא לן היכי דאמר סתמא מאי. והלכתא כר"נ דאמ' לאח' ואפי' לשנים לאחד ואפי' למאה. ואמרי' ואפי' טעה שליח. ומהדרי' טעה שליח לא קאמינ' דכל היכא דטעה שליח הדר כל מאי דעבד כל היכא דאיפשר לאהדורי והיכא דלא איפש' נמי לאהדורי מבטל שליחותי' ולא חשבינן לי' שליח ומאי דעבד לגרמי' עבד כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב דאבימי בריה דר' אבהו דאמרי' דבין כך ובין כך משלם. והא דאמרי' בפ' גט פשוט בההוא אתתא דאמ' לההוא למזבן לה ארעא ואזיל זבנ' שלא באחריות ואתא לקמי' דרב נחמן ואמר לי' למזבנ' שלא באחריו' ולזבונה ניהלה באחריות התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה. וכיוןדכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבין לה כלל מיני' ואפי' באחריו' דילי' דאפשר דלא ניחא לי' באחריותי' דהאי. ואי נמי בעי הך גברא לא מזבין לה להך איתתא כלל. אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד האי גברא לגרמי' הוא דעבד ואי בעיא לה האי איתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות:

מתני' שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כו' עד שוה מאתי' במנה מכרן קיים. קשיא לן הותירו שתות אמאי בשלמא פחתו שתות דינא הוא דכיון דטעו בהכי מאי דעבדי מגרמיהו ליבטיל. אלא הותירו שתות היאך כולה יכול לחזו' בו ולא יהא כח הדיו' חמור מכח הקדש. ואלו האי לוקח מאינש דעלמא זבין לא הוה מצי הדר ביה השתא נמי היכי מצי הדר בי'. ואפשר לפרש דאי בלוקח הכי נמי הוה יכול למהדר ביה אלא הכא בשום שהכניסוה לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן. ואם לא מצאו אלא כדי שומן מוכרין אותה. ואם לא מצאו אפי' שומא אין מוכרין בפחו' אלא אומר לבעל חוב להיפרע ממנה בשומן והיינו שטרי אחלטת'. וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין ואינו יכול לחזור בו זהו דעת הרב ר' משה בר נחמן ז"ל ויש אומרים דאפי' בלוקח בשלקח' כשומתן שכן השוו חכמים מדותיהן שכשם שאם פחתו בטל כך הותירו בטל:

גמרא איבעיא להו שליח כמאן פי' שליח ב"ד קאמרי' דשליח דידי' פשיטא דכל היכא דטע' כלל הדר ואי לא אפשר לאהדורי מאי דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא שליח ב"ד קא אמרי' היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו לי' לחד שליח לזבונה וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה וטעה למוכר' בפחות מדמיה: