חדושי הרא"ה על כתובות צז.

והא דאמרינן נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עלך אחריות דנפשיך קבולי קבלית. מהא משמע לן שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות חייב לו באחריות דנפשי' למימר' דאיהו גופיה מיהת לא ליהדר עלה. ודווקא בשום חוב ושום זכות שיש לו באותה שעה. אבל אם בא זכות עליו אחר כך וודאי נראין דברים שחוזר עליו כשם שאם הלוהו שחוזר עליו. ואפטרופסין שמכרו נראה לי שחוזרין וטורפין בחובן דליכא למימר הכי אלא באלמנה שמוכרת לצורך עצמה מה שאין כן באפטרופסין. ולא דמיא למאי דאמרינן בבא בתרא בפרק ח"ה והא אית לי סהדי דאתאי ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין. ומהדרי' דאמרי' השני נוח לי והראשון קשה ממנו. ואמרינן עלה דטענתי' טענה בין לאדמון בין לרבנן דכיון דלא הוי אלא דבורא מיקרי ואמר אלמא דאלו הוה מעשה פסיד. לא דמיא דהתם בתובע גוף הקרקע לומר שהוא שלו ולא היה של אותו אחר. ובהא אמרינן דמעשה מרע זכותיה אבל בתובע חובו ליכא למיתי עלה אלא במוכר לצרכו ולא במוכר לצורך אחרים וזה מבואר. דאי לא תימא הכי א"כ אפי' בי דינ' נמי אלא וודאי כדכתיבנא. הא דתנן מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמוך לה שתגבה כתובתה מן השאר. נראין דברים בוודאי שכל אשה ניזונת והולכת לעולם לאנשי גליל כל יומי מיגר אלמנותה ולאנשי יהוד' כל זמן שלא נפרעת מכתובתה ואע"פ שאכלה יותר מכדי כתובתה כמה פעמים. ולא אמרו בכאן אלא שתמכר עד כדי שתשאר כדי כתובתה וסמוך לכן בשביל שתגבה כתובתה ממה ששיירה וקמ"ל שאינה חוזרת וטורפת לכתובתה מה שמכרה למזונות. וכן דעת רבותינו הצרפתי' ז"ל והוא מבואר. והלכתא זבין ולא איצטריכו לי' זוזי הדרי זביני. פי' שלא היצרתי לו לפי שזכה באותו דבר שהוא צריך ולא הוצרך למעות כגון דזבין למזבן תורי ואתי לי' תורי בלאו הכי וכגון בצורת' דנהרדע' אבל אם נמלך שלא ליקח אותו דבר וודאי בכי הא לא הדרי זביני והא דאמרי' נמי דהדרי זביני דווקא דגלי דעתי' בשעת מכירה אע"ג דלא אתני הדרי זביני ולא הוו דברים שבלב דאומדנ' דמוכח שאני כדפרי' לעיל גבי מברחת הא לאו הכי וודאי הוו להו דברי' שבלב ודברים שבלב אינן דברים: