חדושי הרא"ה על כתובות נט:

אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמו' קדוש' הגוף נינהו פירש"י ז"ל קונמו' קדוש' הגוף כקדשי מזבח שהן קדוש' הגוף שאין להן פדיון. קונמות נמי אין להן פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקיימא לן דמפקיע עצמו מידי שיעבוד. ולאפוקי קדושת דמים כגון קדשי בדק הבי' שהן אין מפקיעין את עצמן מידי שיעבוד. תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזיר' שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דווקא משום האי טעמא הא לאו הכי וודאי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום. והקש' עליו רבינו תם ז"ל מאי איריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קיימא לן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ותו מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש דאלו בהדיו' אמרינן אין בעל חוב גובה ממנו ואלו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע' מידי שיעבוד. ויש לומר דהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתבה לי' מטלטלי אגב מקרקעי דאלו בעלמא גבי הדיוט גבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שיעבוד אבל היכא דלא כתב' לי' הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שיעבוד דקדושת דמים כהדיוט וכל היכא דבהדיו' מופקע כגון היכא דלא כתב לי' אגב בהקד' נמי מופקע. אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב לי' אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא כקדושת הגוף:

אבל רבינו תם ז"ל סובר דכל הקד' מפקיע עצמו מידי שיעבו' בין קדושת דמים בין קדושת הגוף. ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתירוצי קושיין דקשיא לי' מי איכא דאלו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש. ואלו אנן וודאי הא מקמי הכי פריקנא באומרת יקדשו ידיך לעושיהן שהקדש על גוף הידים ואהני לן למימרא דתו לא הוי דבר שלא בא לעולם. ומיהו אכתי קשיא לן עלה משום דלא הויא עיקר כוונ' בהקדש זה אלא למעשה ידיה קס"ד דאכתי הוה לי' כמקדיש מעש' ידיה וכיון שההקדש הוא על מעשה ידיה והשתא לא חאיל עליהו הקדש וודאי הוה לי' דבר שלא בא לעולם שהרי אינו מקדיש מעשה ידיה של עכשו אלא אותן שיבואו. והיינו דמקשי' מי איכא מידי דאלו השת' לא קדוש ולקמי' קדוש. ואתא רב אשי לפרוקי דלאו כדקא סלקא דעתן אלא וודאי ההקדש על גוף ידיה הוא חל וכיון שכן דהשתא לא חאיל ליכא למימר דלהוי דבר שלא בא לעולם דוודאי מה שהקדיש דהיינו גוף הידים מעכשו חל עליהן ההקדש. ומהשתא לעולם קדשי אלא שהמעש' אינו קדוש עד שתתגרש וכיון שגוף הידי' שהוא עיקר ההקדש קדוש מעכשו תו לא הוי דבר שלא בא לעולם אלא דבר שבא לעולם קרינא ביה. ואינו נכון מההיא דאמרי' לעיל. ותו אם אית' דקדושת דמים מפקיע כי מקשי' משדה שמשכנתי לך אי נמי שמשכנתי לך לעשר שנים. ומהדרינן התם בידו לפדותה אי נמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה. לימא לי' מי דמי התם בידו להקדישה עכשו דהא קדושת דמים מפקיע. אלא וודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. ואיכא דקשיא לי' רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמן מידי שיעבוד כדאמרי' התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא. וי"ל דהא חשיב לי' חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. ומקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל. ואיכא נסחי דכתיב בהו תו לא איקדו' כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל לא תיקדוש כלל אפי' לאחר שתתגרש. ומתרצ' גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חאיל הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה. ואלו גבי אשה הוה מוקמינן לה אדינ' למימר' דלא חאיל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימרא הכי בשדי. ונוסחא זו משובשת דאם כן השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא נמי הוה יכול לשנויי לי' הכי דבדין הוא דלא תיקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מיגרשא גזיר' דילמ' אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאח' עשר שני':

ורבינו ניסים ז"ל נראה שהוא מפרש דה"ק דאלו אנן מקשינן ותיקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא תיקדוש כלל גזירה דילמא אתי לאיחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. כלומר בדין הוא דמקדשא מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמיגרשא וטעמיהו דאי הוה מוקמי לה אדינ' הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשא ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשרשנים לא חאיל עלה הקדש. וכיון דסוף סוף הא אתו למישרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמיגרש'. ואינו נכון דהא כי האי גוונא נמי בשדה כלומר בקונם פקע שיעבוד' לאלתר. ותו דכי האי גזירה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים. אדרבה הוה להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שני' דתיקדוש גזירה אטו הא. אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותיקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל דלא תיקדוש. כלומר דכיון דמדינ' מהשתא תיקדוש אי לאו מדרבנן תו ליכ' למימ' ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש. אלא כיון דמדינ' מהשתא חאיל היקדישא מתלי תלי וקאי וכי פקע שיעבודיה דבעל חאיל בהו הקדש. ות"ק דקאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפי' גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאע"ג דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא. מ"מ כל היכא דהשתא לא קדוש לקמיה נמי לא קדוש:

ושמעינן מהא שיכול אדם להפקיע משכונה שמשכן לחבירו בקונם. וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שיעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שיעבודו של זה עליהן דבת' דפקע איסורייהו חל שיעבוד' דהיאך עליהו למפרע. ואם הם שני לויין הראשון מוקדם כדינו. ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי לי' במכר או בהפקר נרא' בוודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ושמעינן מהכא דמשכונה סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרי' הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדוש. אלמא לא קדש' אלא לכשתפדה ומינה דלהדיו' נמי אינה מוכר' דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיו'. והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובד' דרב מרי בר רחל דבפרק איזהו נשך וכן הלכה ותו לא מידי:

מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת כו' עד לידי שיעמום ירושלמי שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן. כלומר שיש שאר מלאכות קטנו' שהיא חייבת בהן כגון נותנת תבן לפני בקרי וכיוצא בהן. אבל לא הוצרכו למנות אלא עיקר המלאכות. ומניקה את בנה אמרו בירושלמי לא אמרו אלא בנה אבל תאומי' לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה פי' ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דאיכא למשמע מינה נמי לאפוקי תאומי' שלא תניק בנה של חברת' כנגד מה שהיה יונק הבן ולהעלותו לו שכר או אפי' הוא בנו מאשה אחרת שלא אמרו אלא בנה. הכניסה לו שפחה לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שאלו שלש מלאכות ראויה לשפח' אחת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי. שלש אינה מצעת את המטה. ובהא נמי סגיא לי' להא בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ועושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא. הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה. וקסבר ריש לקיש מעשה ידיה עיקר. לאו למימרא שיהא הוא יכול לומ' איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטו' ממעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה. אלא וודאי ריש לקיש לא אתא אלא לאפוקי מדרב הונא למימרא דאינ' יכולה ואף מעשה ידיה עיק' ס"ל ותקנו' קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינ' נמי מעשה ידיה דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרי' נמי בגמ' שה"ה בשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן דרך בנות משפחת' שהן מכניסו' ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספי' דמי ארבע שפחות:

גמ' טוחנת ס"ד אימא מטחנת ואי בעית אימא ברחיא דידא:

כגון שנדרי איהי וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה קשיא לן ונהי נמי דהוא נותן מ"מ כיון דמשתעבד' היכי חאיל נדר' ולא קשיא דהכא וודאי כגון שנדרה שלא לאכול פירות אם תניק את בנה. וקיים לה איהו וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה. וכיון שכן אינה מניקה את בנה שלא יאסרו פירות עליה: