חדושי הרא"ה על כתובות נג.

מתני' לא כתב לה בנין דיכרין כו' א"ר יוחנן משו' ר"ש בן יוחאי מפני מה תקנו כתוב' בנין דיכרין כדי שיקפוץ אד' ויתן לבתו כבנו. בעא מיני' רב ייבא סבא מרב נחמן מוכרת כו'. עד אמר לי' רבא ותיבעי לך מוחלת. פי' דהוה קסבר רבא דכי הוה מיבעיא לי' מוכרת דווקא במוכר' הוא דמטי לידה הנאה מספקא ליה אם היא מכור' בכל זכות לגמרי ואין לה כתובת בנין דכרין אבל מוחלת לא. וא"ל רבא וכל דכן הוא דקא מיבעי' לי' הא דהשתא מוכרת מיבעי' ליה כו':

אמר רבא פשיט' לי מוכרת כתובת' כו' עד כמוכרת לאחרים דמי ובירושלמי מוחלת כתובתה ליורשים אין לה מזונות. וקשיא לן מוחלת כתובת לבעל' היכי משכחת לה והא קיימא לן אסור לו לאדם שישהה את אשתו בלא כתובה. וי"ל מוחל' כתובת' בשעת מית' קאמרי' וה"נ הא דאמרי' לעיל מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין. ובההיא דלעיל איכא למימר נמי מוחלת נדוניא ותוספת ולא מנה מאתים ואין לה כתובת בנין דכרין לומר שאין להם בכתובת בנין דכרין לא נדוניא ולא תוספת מה שמחלה:

אבל הרב בעל העיטור ז"ל תירץ בשתיהן דהכי קאמ' שמחלת כתובתה אם תתאלמן ולא אם תתגרש ולשון ראוי הוא. ואיכא דקשיא לי' מחילת' היכי מהניא והא ק"ל דיכל' למימ' נחת רוח עשית לבעלי וי"ל דהתם הוא כדאמרינן טעמא דאי לא בעיא מזבנא אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה. אבל הכא אדרבא איהי דיכלה למימר לי' אתה הוא שנתת עיניך בגירושין. וקי"ל דמוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות וה"ה ליתומים דהכי אית' בירושלמי. מוחלת כתובתה ליתומים ניזונת משלהן. ודווק' מוחלת אבל מוכרת לא כדאמרי' לקמן מכרה כתובת' משכני כתובת' עשתה כתובת' אפותיקי אין לה מזונות דכיון דמכרה הרי היא כנפרעת. וקשיא לן דהכא משמע דמוחל' כתובת' יש לה מזונות. ולקמן בפרק הנושא אמרי' כל זמן שהי' בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאע"ג דלא תבעה לא אמרי' דהיא קא מחלה דמחמת כיסופא דאית לה אבל כל זמן שהיא בבית אביה ליכא כיסופא וכיון דעד השתא לא תבעא מחלה לה מסתמא. ומשמע התם בגמרא דכיון דאי מחלה תו לית לה מזוני דאמרי' התם חמותיה דרב חייא אריכא מדפתי איתת אחוה הוא וזנה עשרים וחמש שנים בבי נשי לסוף א"ל מזוני לית ליך הב לי כתובה ליך ליך כו' אלמא כל היכא דלית לה כתובה לית לה מזוני. ונראה לומר דהא דהכא אתי' כאנשי גליל דקי"ל כוותייהו ואליבא דאנשי גליל כיון שהרשות בידה שכל זמן שתרצה תהא ניזונת ואין ברשות היורשים כלל לסלקה דין הוא שהמוחלת תהא ניזונת שלא תהא אלא כאלו אינה תובעת הרי דינה שתהא ניזונת. אבל לאנשי יהודה כיון שהרשות ביד היורשים להפקיע מיד זכותה מדין מזונות כל זמן שירצו וודאי לאו כל כמינה דמחל' וקא מיתזנא. דאם איתא מאי אהנו בתקנתיהו כל אחת תהא מוחלת ויש לה מזונו'. אלא וודאי כשם שאלו לא מחלה הרשות ביד היורשים שלא לזונה ולפרעה כתובת'. אף כשהיא מוחלת יכולין לומ' לה אלו לא מחלת היינו נותנין לך כתובתיך ולא הית' ניזונת. אף עכשיו שמחלת' אין רצוננו לזונך יותר. ואתרי' דרב חייא אריכא אפשר שהיו נוהגין כאנשי יהודה דהא בבל וכל פרוודא נוהגין כרב דפסיק כאנשי יהודה. ובירוש' שמואל הוא דאמר לה מחלת כתובתה ליתומים יש לה מזונות. ואיהו הוא דפסיק הכא הילכתא כאנשי גליל. ולענין כתובת בנין דכרין כתבו הגאונים ז"ל שאינה נוהגת בזמן הזה שהרי כל עיקר התקנה לא היתה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. ועכשו הלואי ויתן אדם לבנו כבתו:

יתיב רב נחמן ועולא וכו' עד אמרי לי' זיל קבר או הב לה כתובה פי' קסברי קבורתה תחת עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וכתובה ניתנה לגבות אפילו אחר מיתתה. ואף על פי שאין אדם יורש ארוסתו סבורים לומר שכך היתה התקנה מתחילה כשאמרו קבורתה תחת כתובתה שאם מתה קובר ופטור אם ירצה קובר ופטור מכתובתה. וסתרינן לה דליתה שלא ניתנה כתובתה לגבות אלא במיתת הבעל וכיון שכן ממילא אית לן למימר דכי אמרינן דקבורתה תחת כתובתה לאו תחת עיקר כתובת' קא אמרינן דהא אמרינן דלית לה. אלא וודאי תחת עיקר נדונית' קאמרינן. וכי תימא וכיון שהבעל יורש בכל מה שיש לה למה אמרו תחת נדוניתא יאמרו תחת ירושתה. יש לומר תקנו מצוי למצוי. ומיהו קשיא לן ולמה לי למתקן הא פשיטא דהא כולהו יורשי' דעלמא הכי הוי שהם חייבין לקבורת המוריש. יש לומר דהא עדיפא דאפילו כשאין שם ירושה כללהוא חייב בקבורתה אף על פי שיש שם קרובים אחרים ולהכי אהני לן תקנתא וזה נכון: