חדושי הרא"ה על כתובות נב:

לקתה חייב לפדותה כו'. ת"ר אלמנה נזונת מנכסי יתומים צריכ' רפואה הרי הן כמזונות. רש"בג אומר רפוא' שיש לה קצבה מתרפא מכתבות'. ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות. אמר ר"י עשו כו' עד אדם חשוב שאני:

כתב הרב בעל העיטור ז"ל דהוא הדין בחיי בעלה והביא ראיה לדבריו מהא דגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת. קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתית קמיה דר"י אמר לי' קציץ הוא אסייך מן פורניך אי לא בעליך יהיב לך. ולא כן תני אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר' חגיי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשירה הוות בגין כן גלי לה בעלה בעי הן דקצצין והיא בעיא דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעל'. אמר ר' מתנית' בדין דלית דינא עמיה אבל אית דינא עמיה אמרין לי' מילתי'. ומסתברא דליתי' להאי סברא דרבינו ז"ל דוודאי בחיי בעל' לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצב. דפרקונ' ורפואת' שניהם תנאי ב"ד ולא חלקו בהן שאם אי אתה אומר אלא מעת' לקת' בחיי בעל' ברפוא' שיש לה קצבי במה תתרפא והלא כתובה אין כאן. ותו מדנקט לה במתנית' דהכא באלמנ' אלמא באלמנ' בלחוד הוא דפליגי. וטעמי' דת"ק קסבר כיון דיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף ברפואת' היה תנאי שהרי שניהן שוין ששניהן חיובי ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה וניזונת משלהן ומתרפ' משלהן בין ברפוא' שאין לה קיצבה בין שיש לה קיצבה. ורש"בג סבר שאין תנאי ב"ד אלא במזונות. אבל נתרבתה רפואת' ברפואה שאין לה קיצבה מדין מזונו' והלכת' כוותיה. ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראי' דלאלמנה הות ומן בעלה דקאמר מנכסי בעלה וזה נכון ואין בו בית מיחוש. ומיהו בחיי הבעל מפני שאינ' ראוי' לו כשהיא חולה נתנו הרשו' בידו אם רצה לגר' ותרפא היא את עצמ':