חדושי הרא"ה על כתובות מט:

אמר ר' אילע' אמר ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו כו' קשיא לן דהא התם מיבעיא לן הא מלתא דהיינו לותה כשהיא פנוי' ונשאת בעל אי לוקח הוי או יורש הוי. ואסיקנא דבעל שווי' רבנן כלוקח ושוויה רבנן כיורש כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויה רבנן כיורש. ומפרשינן דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויה כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיני' דמעיקר דינא יורש הוא וכיון דכן מאי ראי' איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה. ועיקר הדין נותן כן שלא יזונו מהם. ואיצטריכא וודאי להכי תקנת אושא. ואלו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמר רבנן באלמנתו הוא הדין בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנוי' דגביא מבעל. וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו. מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו. דאלו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיני'. דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שיעבוד. ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיין דשמעתא דהמקש' לא קיימא לי' סברא דהתם דרב אשי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני. אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא. והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דינו כלוקח גמור דעלמא. והא פשיטא דמלוה בעל פה לא גביא מיני' ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיני' ועבדוה כיורש. אלמא דאחמור רבנן במזוני כל דכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלישויה כיורש גבי אשתו. וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידי' דהא וודאי אע"ג דשמעינן בעלמא דאיהי נזונות לא שמעינן מינה לדידיה דשני' הוא דלא מחלה כלל. אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא. ומהדרינן מהו דתימא התם הוא דליכא אינש דטרח. אבל הכא ניטרח לדידיה ולדידה קמ"ל. ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיני'. דאי מיני' הוה אמינא איהו הוא דיהיב מדעת' דנפשי' ומסתמא שיורי שייר. אבל איהי לא. ואי אשמועינן איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות מן הדין אבל איהו לא ואסיקנ' דלית' לתקנת אושא. וסתמא קא אמרינן דליתה בין לדידיה בין לדידה. ואע"ג דקיי"ל דאית' לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתה לדידי' כל דכן הא דהכא. י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם לא שוי' לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמא אדיני' ואלו מדינא בעל יורשהוי. וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא. דשאני הכא דאלו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחרינא מוקמינן לי' אדיני'. אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גבי' איהי מיני' כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן לי' מדיני'. ולא תקשי לך אם כן מ"ט לא פרישו לה הכא במסקנ' בהדי' לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן. דאלו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימר' או משמעתתא. בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי. אבל הכא עובד' אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתה לתקנ' אושא. ותו לא פרישו עלה אי איתא להא דרבין או לית' ואי שייכן אהדדי. ואנן כיון דקיי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנ' אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרי' וקיי"ל דהיינו נמי הוי סברא דר' יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית לי' דרבין וכדאמרן. והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונישאת דגביא מיני' דבעל דשויה רבנן כיורש במקום פסידא. והו' הדין לוה האב על פה ואכל ומת והניח בת ונישאת. ומכל שכן לותה בשטר ואכלה ונישאת:

ואיכא לעיוני' היכא דלותה כשהיא פנוי' ונישאת ולותה אחר שנישאת ונפלו לה נכסי מלוג. דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מיד דבעל משום דקדים קודם נישואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיני' דהאי ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה. וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מינה דבעל משום דקדים לי' קודם נישואין ושוויה לבעל גביה כיורש. והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מיד' דמלוה על פה. דמלוה בשטר ומלוה על פה מלוה בשטר קודם כדאיתה לקמן במכלתין. והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר. משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' דלא הוה לי' למיזף לאתתא דיתבה תותי גבר' והוה לי' בעל כלוקח ואי אפשר לבעל חיב לטרוף כאן דאינו מוקדם לו. ותו דלא חשבינן לי' זוכה מידה כדפרישנא לעיל. והדר אתי מלוה על פה גבי מיני' דבעל וחוזרין חלילה. ונראה בודאי דמלוה על פה זכי דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותי' גבי בעל והדר מלוה על פה גבי מיני' דבעל ולא מבעי' למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות. אלא אפי' ליתא לתקנת אושא דקיי"ל דלקוחות זוכין. ה"מ אחר מיתתה. אבל בחי' ובחיי הבעל. בעל אוכל פירות דכיון שנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחיי'. כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחי' בעלה ומתה כו'. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה לי' כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חיי'. וכיון שכן אחר נישואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחיי' שהרי הוא מוקדם שזכה בהן משעת נישואין. ומיהו ה"מ בשעבו' שנשתעבד' היא אחר נישואין שכבר זכי הבעל בנכסי' אבל שיעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה וודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחיי' ומפסיד ממנו פירות שאין נכסי' אצל הבעל לשיעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין מחיים בין לאחר מיתה. וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה. תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דניזונות מנכסי הבת בין אחר מיתתה בין בחייה וסתמא קאמרינן בין מגופה של קרקע בין מן הפירות. ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחיי' טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי. ומפרשינן טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיני' דליהוי כיורש. ואף על גב דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכי דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו. וכל שכן בחייה דקליש זכות' לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ולא שנא אלמנתו ולא שנא מלוה אחריתי דעלמא. דהתם בבבא בתרא משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שוויה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. כלומר שקדמה הנואתו לנישואין. וכן בדין שלא יפה זכותו בחיי' מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנישאת והרי שיעבוד בעל חוב מוקדם: