חדושי הרא"ה על כתובות לד.

השוחט בשבת וביום הכיפורים אף ע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה איכא דקשיא לי' שוחט בשבת שחיטתו אמאי כשרה. והא הוה לי' א"י לחלל שבתות בפרהסיא דקיימא לן דשחיטתו פסולה. ובתוספות אומר דכיון דבשחיטה זו הוא דנעשה א"י. אינו א"י גמור שתאסר שחיטה זו אלא משחיטה זו ואילך. ומביאין ראיה לדבריהם מההיא דאמרינן במסכת חולין השוח' ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב ומוקמינן לה דלא אתרו ביה דאי אתרו בי' הוה לי' חיי' מית' בידי ב"ד ואין אד' לוק' ומת ואכתי אמאי חיי' והא הוה לי' שחיט' שאינ' ראויה אלא וודאי שחיטה ראשונה שבה נעשה א"י אינה נאסרת ואינה ראיה דהא אוקימנא דלא אתרו ביה. וכיון דכן אפשר דהכי קאמרינ' דלא אתרו ביה ולא הוי מזיד אלא שוגג. וכיון דכן אשתכח דלא הוי כלל א"י ושחיטה ראויה היא. אלא דלא נהיר דהתם משמע דלא אוקמוה בדלא אתרו ביה אלא כי היכי דלא ליהוי חייב מיתה ומשום טעמא דקיימא לן דלא עבדי' ביה תרתי. אבל יש לומר דאי משום הכי לא אריא. דאיכא למימר דההיא דהתם באומר בגמ' זביח' הוא עובדה שכבר נשחטה קודם שיעשה א"י. אבל הכא כיון דשחט בה פורתא נעשה א"י אשתכח דכי קא שחיט א"י קא שחיט. מיהו מחוורתא דמילתא דכי קיימא לן דמחלל שבתות הרי הוא כא"י ה"מ בפרהסי' דהכי אית' התם בהדיא והכא במאי עסיקינן בצינעה.

המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל פירוש בשוגג יאכל אפי' הוא עצמו ואפי' בו ביום. והכי מוכח מדאמרי' התם במסכת' שבת בראשונה היו אומרי' המבשל בשב' בשוגג יאכל וה"ה לשוכח. משרבו המשהים במזיד ואומרי' שוכחים אנו גזרו על השוכח וכיון שהוא אומר שהיו מערימים תחילה לומר שהם שוכחים מוכח דלדידי' נמי שריא דאי לא אין אדם חוטא ולא לו:

במזיד לא יאכל כלומר בין הוא בין אחר בו ביום. אבל למוצאי שבת מותר בין לו בין לאחרים. ומנא תימרא מדאמרינן התם בחולין בהא דהשוחט בשבת. שבת דומיא דיום הכיפורים קתני מה יום הכיפורים בין לו ובין לאחרים ליומיה אסיר'. אף שבת בין לו ובין לאחרים ליומא אסור' ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים. למוצאי שבת פי' אפי' לו ובו ביו' אסירי אפי' לאחרי'. והכי מוכח מדבעינן התם מאי טעמ' לא מוקמינן לה בשוגג כר"י. אלמא דבשוגג דר"י הכי נמי דינייהו. במזיד לא יאכל עולמי'. פי' הוא. אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת ממאי מדלא מוקמינן לה במזיד ואליבא דר"י וכן פירש"י ז"ל שם וכל היכא דאסרינן הכא בו ביום למ"ש אינו מותר אלא בכדי שיעשו דאי לא אשתכח דמיתהני ממעשה שבת. ויש חולקין בדבר ובמקומו יתבאר עוד בג"הי:

פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר דרבנן. מחוורתא דמילתא דאליבא דר"י הסנדלר פליגי. וכדאמרי' ולמאן דאמר דרבנן מאי טעמייהו דרבנן דפטרי וכדאמרינן לעיל מאי טעמיה דר"י הסנדלר וליכא היכריחא מיני' דתיהוי הילכתא כוותיה אע"ג דפליגי בטעמיה דנפק' מינה נמי דרבנן דפטרי. ואיכא דמפרשי דרב אחא ורבינא אליבא דכולהו פליגי. ומפרשי טעמא דקרא לכל חד וחד לר"י הסנדלר כדאמרן. לר"מ נמי דאמר במזיד לא יאכל היכי דריש מחלליה בשעה שמתחללת אסורין מעשי'. ולר' יהודה נמי דאמר במזיד לא יאכל דרשינן הרי מחלליה. ולמחלליה הוא אסור לעולם ואחרים לר"מ ולר' יהודה דרבנן. והכי נמי שוגג דרבנן לכולי עלמא. והא דאמרינן עלה מאי טעמיה דר' יוחנן הסנדלר. משום דמתניתא מיתוקמא כוותיה. וליתי' מדלא פרישו בהדי' בגמרא טעמיה דכל חד וחד. אבל הנכון כמו שפרשנו:

וסבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי קשיא לן ולר"מ למה לי טעמא דר' שמעון. דהא ר' מאיר הוא דאית ליה דינא דגרמי ודידיה עדיפ' אלו שורף שטרותיו של חבירו לר"מ חייב לר' שמעון פטור דר"ש לא אמר אלא בדבר שגופו ממון ור"מ קאמר בכל מידי. יש לומ' אפי' הכי בעינן דר"ש דאי מדר"מ לא נפקא לן אלא דמחייב עליו משום תשלומי נזק. אבל לאו למימרה דחשוב לן כגופו ממון. ובתשלומי כפל בעינן גופו ממון. אבל לר"ש כיון דקסבר דבר הגורם לממון כממון דמי חשבינן לי' כגופו ממון וחייבין עליו תשלומי כפל:

רבה אמר לעולם בטובח ע"י עצמו ור"מ כו'. פי' אליבא דר"מ הוא דמפרש וטעמ' דנפשיה הוא דקאמר ולאו לתרוצי מתני'. ולקמן מקשינן לה עליה מתניתן כמאן מוקים.