חדושי הרא"ה על כתובות לא:

אלא הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד דמי ואיכא דקשיא נל' אם כן אליבא דבן עזאי מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה ובירושלמי איתה להאי פירכא ומוקים לה בקופץ מגרר ויוצא איצטריכא ליה פי' אלא כדאמרינן מעיקרא דהשתא אפילו דלא כבן עזאי מתוקמא וקמ"ל דדרך הוצאה בכך ובמציעי וסוגיין דלא כהלכת' דאליב' דהלכ' וודאי קיימא לן דאפי' במציעי בהגבהה הוא דמיקני ולא במשיכה דכל היכא דאפשר בהגבהה לא מיקני בלאו הכי אלא בהגבהה. וכן מוכיח שם בב"ב בפירוש דאוקמוה להא במידי דבעו מתנא. ואפי' בבהמ' שאין דרכ' אלא במשיכה. הוצרכו לומר טעם שתהא נקנית במשיכה ולא תהא צריכה הגבה' כבהמה דקה. משום דמיסרכא אבל כל מידי דאפשר בהגבה'. בהגבה' אין במשיכה לא והאי אוקמתא דהכא נמי לא קיימא דהא רבינא ורב אשי דמתרצי לה באופן אחריני. ואיכא דקשיא לי' מגרר ויוצא היאך הוא מתחייב לענין שבת. והא אמרינן התם האי זירזא דקני רמא וזקפא רמא וזקפא פטור. ויש אומרים דשאני התם דליכ' עקיר' והנח' כאחת שאין ראשן האחד נעקר לעולם ויש שפירשו טעמא במקומ' משום דאנן לענין שבת בעינן עקיר' שלשה טפחים כדמוכ' התם והינו טעמא דזירזא דקני דליכא עקירה שלש' טפחים:

וזה שלא כדברי הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל שהוא סבור שלא אמרו אלא ברשות אחד. אבל מרשות לרשות אפילו למט' משלש' חשיבה עקיר'. ואין דבריו נכוני' כמו שמוכיח במקומו. ולפי שטה זו איפשר לפרש שכן דרך פתחי' היו גבוהים מן הקרקע ג' טפחי' והילכך איכא עקיר' למעל' משלש'. ותו לא קשיא ההיא דהתם דזירזא דתני כד ודאפקי' להיכא אי דאפקי' כו' עד אבל לענין מקנא קני מאי טעמא דלא שכיחי רבים. איכא למשמע מינ' דמשיכ' מרשות שאינו קונה במשיכ' לרשו' הקונ' אינו צריך למשוך אחר שיהא שם במלואו. אלא כיון שהכניסו לשם במשיכ' קנה. דאי לא תימא הכא א"כ אינן באין כאחד דהא כיון דאפקיה איחייב לי'. מקנא לא קני עד דמשכ' במילואו אלא לאו ש"מ כדפרי':

רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלש' וקבלו. וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע' על ארבע' פרש"י ז"ל לעולם ברשות הרבים וכגון שצירף ידו למטה משלש' סמוך לקרקע דכל למטה משלשה כלבוד דמי וחשיב' לה הנח' על גבי קרקע והיינו דמיחייב לעניין שבת. ולענין מקנא נמי קני כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע' על ארבע'. וכי היכי דאמר רבא לענין הנחת שבת דידו חשוב' לו לענין מקנא נמי הוי מקום חשוב למיקני כאלו הגביהה למעלה משלש'. ואינו נכון דלגבי קניית ידו מי בעינן טעמ' אחרינ' וראיה כלל. והא קרא כתיב בהדיא ונתן בידה. ואי ידו לא קני אלא מאי קני. ונראה מתוך דבריו דאי משו' קרא הוה אמינא ה"מ בהגביה שלשה. דקסבר רבינו ז"ל דהגבה' בעלמא לא קני אלא למעלה משלשה והיינו דפשטינן מדרבא דאפי' למט' משלשה קני והא נמי לית' דהגבה' וודאי אפי' למטה משלש' קניא. והא פשיטא וכבר פרישנא לי' בב"ק ותו נמי פשיטא דידו בכל ענין קני. ולענין מקנא נמי לא שייך טעמ'דמקום חשוב. ותו כיון דאית' לדרבא למה לי תו טעמא דצירף ידו דהא מדרבא הוי דינא דליחייב נמי לענין שבת. ואיכא דגריס כגון שצירף ידו למטה משלשה אי נמי כדרבא. וזה עולה יפה דהכי קאמר שצירף ידו למטה משלשה וקני דהא בידו הוא. ולענין שבת מתחייב דכיון דהוי למטה משלש' חשיבא לה כמונחת על גבי קרקע אי נמי אפי' למעלה משלשה ולענין מקנא קני כיון דהוי בידו. ולענין שבת נמי חייב מדרבא. אלא שאין כן נוסח הספרים. ולפי גרסת הספרים נראה דהכי קאמר כגון שצירף ידו למטה למפתן הבית שלשה טפחי' כי היכי דתיהוי ג' טפחים ואפי' הוא גבוה מן הקרקע ג' חייב מדרבא דאמר ידו של אדם חשוב' לו לענין הנחה דשבת דבעינן מקום חשוב כארבע' על ארבעה. והאי דאיכפל רב אשי לפרושי עקירה. משום דעד השתא דלא קס"ד כשצירף ידו מסתמ' וודאי היה עקירה ג' שכן דרך פתחיהן שהיו גבוהין מן הקרקע ג' טפחים כדאמרן לעיל. אבל השתא דפרישנא בצירף ידו איכא לפרושי דהוי למטה משלש' והשתא אתיא שפיר דאוקמתא דצירף ידו והא דרבא תרווייהו לטעמא דחיוב דשבת. ולענין מקנא הא פשיטא דידו מקנה קני ולא צריכא למימר רבינו נ"ר:

לעולם ברשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. תמיהא מילתא ומי איכ' מ"ד דמשיכה ברשות הרבים קני'. וכ"ת הא לאו מדין קני' אלא להתחייב באונסין. הא ליתא דלא משמע וודאי דמהאי טעמא. אתי עלה. ומסתבר לפרושי דבעלמא וודאי מודה רבינא דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ולא פליג אלא אהא דקסבר דכי האי קונ' כיון שמוציאו מרשו' הבעלים לרשות שאינה שלהם בלי דעתם בכי האי גונ' קניא ברשות הרבים וצ"ת מ"א נ"ר ותו לא מידי:

מתני' הבא על אחותו וכו' ורמינהי אלו הן הלוקין כו' וקיי"ל דאין אד' לוקה ומשלם. קשיא לן ולמה ליה למקשי מסיפ' ולאתויי ממתני' דלאו דברי הכל. דאיכא ר' יצחק דפליג עליה דקסבר חייבי כריתות לא היו בכלל מלקות ארבעים. והוה יכול לתרוצי ליה מתני' ר' יצחק היא דפליג עליה ולא אקשי ליה ארישא דקתני הבא על הממזרת דאיכא מלקות לכולי עלמא. ואפשר לומר דכולו קשיאן ליה. ואלומי אלים ליה לקושייה דאפי' סיפא קשיא ולא יכול לשנויה הא מני ר' יצחק היא דאכתי קשיא רישא. וכי תימא מאי קושיא והא אוקימנא מתני' לעיל כר"מ דאמר נערה ולא קטנה. ור"מ סבר אדם לוקה ומשלם. י"ל דלא מיתוקמא ליה סיפא כר"מ דאם כן קשיא בתו. ואיכא דקשיא ליה כיון דאיתוקמ' רישא כר"מ א"כ הא דאמרינן לקמן אי רב יצחק קשיא ממזרת. מאי קושיא דהא רישא ר' מאיר היא דאית ליה אדם לוקה ומשלם. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי בתרי תנאי וכי הוה אתינן לאוקומ' כר' יצחק קס"ד דר' יצחק סבר לה כר' מאיר דנערה ולא קטנה: