חדושי הרא"ה על כתובות כג:

שתי נשים ת"ר אני כו' עד אלא פשיטא דאיכא עדים. רישא דאמרי אני טמאה וחברתי טהור' שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדי' דאפי' בלא עדים מהימנא עלה ואפי' בעדים משתרי' חברתא אפומא דידה. אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדי' וכ"ת אי דאיכא עדי' א"כ אמאי אינ' נאמנת על חברתה לומ' שהיא טמאה. וי"ל דלאו דוק' קאמר אלא כלומ' אין אנו צריכין לנאמנות' כיון דאיכא עדים. וכ"ת א"כ מאי האי דמקשי' אמציעתא אני וחברתי טמאה כו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא. לימא ליה מאי אינה נאמנת דקתני אין אנו צריכין לנאמנותה. ואפשר לומר דלא דמיאן דברישא דתני עלה וחברתה אינה נאמנת. איידי דתני עלה אינה נאמנת כללה לחברתה בהאי לישנא ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר. אבל מציעתא דאלו בדידי' קתני נאמנות וחברתה אינה נאמנות כלל משמע:

אלא פשיטא דליכא עדים. אימא סיפא כו' עד איהי שויתה לנפשה חתיכא דאיסורא. חברתה משתריא אפומא דידה. כלומר והוא דאתאי איהי ברישא. דכיון דקבלניה לסהדות' דידה ואשתריא לה אפומ' דידה הויא לה כשני' ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקו' שנים. ואע"ג דהאי איש וקמא אשה. אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא. והכי מוכח התם במס' סוטה. אלא דקשי' לן אידך דאמר' אני טהורה וחברתי טמא' ואמר לה עד את טמאה וחברתיך טהורה איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה. חברתה משתריא אפומא דעד. משמע לפום לישנא דעד דשרי לא אתי בתר'. וליכא למימ' דשני לן בין עד כשר לעד פסול למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול. דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות דלא שני לן ביניהו כלל. ואפי' בין שפחה לעד כשר. אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דווקא ולעולם כגון אתי עד דשרי לכתחלה. אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר. אבל בשוין אין לנו. וחברתי טמא' וכו' ופירש"י ז"ל הוא הנכון:

וכן שני אנשים כו' כל הני למה לי צריכי כו' והא דאמרינן אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא כלומ' גבי דידהו. והא דאמרי' נמי אבל אשת איש דאיסורא ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא. אי נמי אפשר דלא כפלינן לה לאצרכת' ודכוות' בתלמוד'. והא דאמרי' ושתי נשים שנשבו למה לי מהו דתימ' ניחוש לגומלין קא משמע לן כלומ' דאפי' לרבי יהודה דחייש לגומלין. בהא מודה דלא חיישינן וטעמ' משו' דבשבוי' הקלו: