חזון נחום ג

מאמר אגדה ענין תשובה וכשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה א"ל אילו לפני מלך בו"ד היו מוליכין אותי כו' אעפ"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכין אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים כו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של ג"ע ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה כו' בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקי' מלך יהודה שבא [ברכות כ"ח]: כאשר האדם מצטער ודואג בלבו, יש מציאות לזולתו להכיר אשר את חבירו ע"י התגלות מצפוני נפשו עם שיחתו ודיבורו, על דרך דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים אשר יתנצל על מכאובו קלני מראשי קלני מזרועי, אבל לפעמים ראינו איש אשר תקפוהו צרות רבות ורעות והוא כמחריש, והי' לחשוב כי הוא איש נדהם שוטה אינו מרגיש ע"כ הוא יושב ודומם מבלי הוציא מלה של אנחה וע"כ גם העומדים סביבו אין להם להתאונן ולקחת חבל בצערו, אחר שהוא על עצמו לא חש להצטער ולהרגיש, ואמנם לא כן הדבר כי אפשר גדול צער זה האיש אשר יתן דמי לו יותר מצער הצועק מרה, סיבת שתיקתו היא, אשר הציקתהו רוחו מרוב צער ותוגה אשר יעצרהו מלהוציא הגה מפיו, הוא שמצאנו אצל אחי יוסף (פ' מקץ] "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו", הם באו עתה בחשבון לצייר להם את גודל מצוקתו של יוסף בעת דנו אל נפשו שהיתה נודעת ביותר מאשר הי' דומי' לו בלי נשמע קולו, כי אמנם הסתער לבו למחזה האיומה, הנה הוא בא אל אחיו במחשבה רצוי' לשאול להם לשלום ותקותו למצא אצלם קבלה של סבר פנים יפות כטוב ונעים שבת אחים גם יחד באחוה וריעות, וכנגד זה מצא מפח נפש שהתנכלו אותו להמיתו, מפתיע מר הזה הסב שנהפך לבו בקרבו והי' כאיש נדהם לא יכול לדבר גם לבכות ולהתחנן, "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו אין אומר ואין דברים לשמע אוזן, רק מתחנן בדומי' מרגשת הומי' מלב אח אל אחים, הוא אשר לא שמענו שתיקתו זאת העידה על גודל מבוכתו, ואם לעומת המראה הנוראה לא רגש לבינו לחמלה א"כ "אבל אשמים אנחנו": אני מבין בזה משאה"כ [דברים כ"ד] "לא תעשוק שכיר וגו' ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ד' והי' בך חטא הנה אמרו ולא יקרא עליך לא מובן ובמפורשים פי' אפי' אם לא יקרא, ולמה א"כ אצל מצות צדקה (דברים ט"ו] אמר "ולא תתן לו וקרא עליך אל ד' והי' בך חטא" ומה נשתנה כאן, ויבואר ע"פ האמור שהצער הבא במדה מוגבלת בטבע עולם, עליו יאונן הסובל ויצעק הוי על מכאובו, לא כן בצער הגדול העובר גבול הטבע, אין קול דברים וצעקה רק המיית נפש בדומי', הוא ההבדל שבין מניעת צדקה לבין עושק שכר שכיר, אם יקפוץ האיש ידו מתמוך באחיו האביון אין להעני טענה בדיני אדם ורק אשר מצות התורה ויושר רוח יחייב לרחם על זולתו ואיש את רעהו יעזורו, התלונה של העני הוא צער בגבול טבע אנושי, שעוד ימצא העני דבר שפתים להתאונן ולישא תלונה על גורלו "וקרא עליך אל ד' והי' בך חטא", לא כן אצל עושק שכר שכיר שאליו הוא נושא את נפשו והוא עבד בזעת אפים על פת לחם לפי הטף אשר יצא לפעלו עדי ערב, ואם בע"ב עושק שכרו יביאהו לידי מבוכה נוראה עד נדהם לבו ומשומם אין דובר דבר כי גדול הכאב מאוד, "ולא יקרא עליך אל ד'" אתה בע"ב הסבת לו מרירות נפש בהשתוממות על הגזל ועושק במדינה ובא במבוכה אשר לא יאמין בחייו סגר לבו אף מבלי לקרא עליך אל ד', מזה תכיר ותדע כמה גדול הצער והעול שהסבת לו "והי' בך חטא": כמו כן ביחס האדם למקום, אשר בהעות אדם בחטאיו ובבאו להתעוררת תשובה לשוב אל ד' בוידוי דברים חטאתי עויתי ופשעתי יתנחם על הרע שעשה ישפוך לבו לפני ד' ולהתחנן לו כי יקבלהו בתשובה שלימה לפניו, ולא הוידוי פה הוא העיקר רק החרטה וקבלה בלב, ויש באדם המעלה אשר בבאו לשוב לבו נשבר בקרבו ויאנח במרירות לב והשתפכות הנפש בגבורה עד שאין הפה יכול לדבר מפני רוב יגונו וצערו על פשעיו והמרתו לד' ותורתו, לב נשבר ונדכא אק' לא תבזה, מה שדבריו מעטים וכשל כחו לפרוט בשפתיו דברי וידוי במילואם יותר אות הוא על התשובה נמרצה וחרטה גמורה שהצער הגדול יפריעהו במוצא שפתים, ומה יקרו דברי הגר"א ז"ל בפי' הכתוב (תהלים ל"ב) באמרו "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי אמרתי אודה לד' עלי פשעי ואתה נשאת עון חטאתי סלה", והענין כי הנה מדרך התשובה להתודות בשלשה חטאתי עויתי ופשעתי, אבל בדהע"ה מצינו [שמואל ב' י'] לפני נתן הנביא ויאמר דוד חטאתי ויאמר אליו נתן גם ד' העביר חטאתך וגו', דוד התודה ואמר חטאתי לד' בלי הוסיף בוידוי לשון עויתי ופשעתי, אבל זה רק מפני שלא הספיק לסיים כי במוצא שפתיו המלה האחת "חטאתי" כל כך נשבר לבו בהשתפכות נפש עד שלא יכול לדבר יותר ונתקבלה התשובה במיעוט דברים, ואמר לו נתן הנביא גם ד' העביר "חטאתך" באמירת חטאתי לבד, וזה שאמר דוד "חטאתי אודיעך" התוודיתי רק על חטאתי, לא הי' בזה מחסרון הוידוי, "ועוני לא כסיתי אמרתי אודה עלי פשעי", מרצוני הי' גם להודות עויתי ופשעתי "ואתה נשאת עון חטאתי סלה" אשר בחנת לבי וקבלת התשובה באומר הנביא, גם ד' העביר חטאתך, עכ"ד יקרים ונחמדים מעוררים לב ונפש: ואני הוספתי נופך בהמשך הפסוק (תהלים ל"ב) שם "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" כי בבחינה כמו של דהע"ה אפשר שיהי' האדם המעלה בעת יבא עתו להפרד מעוה"ז על משכבו בחליו יתן אל לבו לתשובה להתודות על כל עונותיו אבל מר המצב שאז כבר כשל כחו בלי מצא און לפרט בוידוי דברים והרבות תפלה ותחנונים לפני השי"ת כפי הראוי, ומה יעשה האומלל באין עצה, לתשובה עם וידוי פה הרצון חושק ואפס היכולת עושק כי אישתקיל מילולי', על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא זו מיתה [ברכות ח'.] שבהגיע עת פטירתו מן העולם יאמר לו גם ד' העביר חטאתך ויהי' חשוב לפניו ית' כאלו הי' פורטם בכל עניני וידוי וחרטה, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא יגיעו שטף מים הזידונים ברוב עונות שלא יהיו הם לפוקה ברצון הלב: ובאמנה תרופה החדשה זו מן דברים שבלב, מצינו בחזקי' מלך יהודה שהי' הוא הממציא הוראה זו כמבואר במד' [פתיחתא דאיכה רבה ל'] ארבעה מלכים הי' מה שתבע זה לא תבע זה כו' עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה א"ל הקב"ה אני עושה שנ' בעת החלו ברנה ותפלה וגו' עמד חזקי' ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה א"ל הקב"ה אני עושה כו', הנה חזקי' הי' הראשון הממציא בדברים ומחשבה רצוי' שבלב: ועתה יתלבטו דברי חז"ל (ברכות כ"ח) הנ"ל כשחלה ריב"ז התחיל לבכות ואמר אילו לפני מלך בו"ד