חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ט ב

(ב) אין לי אלא טומאות קלות. כגון טמא שרץ או נבילה שאין מטמאין את האדם:

וכל המטמאין את האדם. אלא שאין מטמאין במשא בחולין מנין שאף בקדש אין מטמאין במשא תלמוד לומר "אשר יגע בכל טמא" ואפילו הכי דוקא נגיעה ולא משא. מיהו באותן שמטמאין בעלמא במשא כגון זב וזבה ונדה ויולדת בודאי מטמאים בשר קדש במשא:

בכל טמא אפילו במחוסר כפורים. אם נגע בו בשר קדש נטמא דכתיב התם עוד קרא אחרינא ביולדת "וכפר עליה הכהן וטהרה" מכלל שעד כאן קרויה טמאה:

שאין פוסל בתרומה. דקיימא לן העריב שמשו אוכל בתרומה:

פוסל בקדשים. בנגיעתו וכנ"ל מדכתיב "וכפר..וטהרה":

לשלישי מן הכתוב. דהיינו מן מה דכתיב בתורה "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", "מי לא עסקינן דנגע בשני" (ועל ידי זה נעשה שלישי) "וקאמר רחמא לא יאכל" [גמרא]:

ורביעי מקל וחומר. היינו הך ק"ו דאמרן וענינו הוא כך: ומה מחוסר כפורים שאין טומאתו רבה עליו שאין בו שום סרך טומאה לענין תרומה שהתרומה שנגעה בו טהורה היא אפילו הכי לענין קודש קראו הקב"ה 'טמא' ופוסל התרומה, 'שלישי' – שבא מכח שני שיש בו שם טומאה לענין תרומה שתרומה שנעשתה שלישי פסולה היא – כל שכן ששלישי זה יפסול הקודש דהלא חמור הוא ממחוסר כפורים. ומה דלא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומה שלישי בתרומה אינו עושה רביעי אף הכי נמי לענין קודש – תירץ רש"י (פסחים יח, ב) משום דמיפרך ק"ו דלענין שלישי לא צריכינן לקל וחומר דמן התכוב הוא כנ"ל, וכל היכא דמיפרך קל וחומר לא אמרינן דיו: