חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ה ב

(ב) וכי מאין באת. להוציא מקצת אשמות מכלל דמצרכת תורה לרבויי:

מכלל שנאמר. גבי אשם מצורע "כי כחטאת האשם הוא לכהן" אימא איתקש אשם לחטאת:

מה חטאת דמה ניתן למעלה. על קרנות המזבח באצבע אף אשם כן:

הכי גרסינן תלמוד לומר תורת האשם ואת דמו יזרק [וכן הוא בילקוט פרשה מצורע]:

שיהא דמם ניתן למטה. היינו שאף הוא בזריקה מן הכלי מחוט הסיקרא ולמטה:

שנתערב בדם שלמים. דאידי ואידי ניתנין למטה:

יזרק. לשם מה שהוא ושניהם כשרים:

תלמוד לומר קדש קדשים ואת דמו יזרוק. הרי אלו שני מיעוטין – (א) קדש קדשים למעוטי זה שנתערב בו גם דם קדשים קלים, (ב) ואת דמו יזרוק ולא כתיב "ואת הדם" משמע דוקא דמו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

יכול אפילו נתערבו חיים. איל אשם באיל של זבחי שלמים יקרבו:

ת"ל הוא. משמע של המבורר וידוע שהוא אשם יקרב:

שיסתאבו. שיוממו שא"א לחללן בעודן תמימין:

ויביא מדמי היפה וכו'. דשמא היפה אשם היה וכן מדמי היפה שלמים דשמא היפה שלמים היה:

מותר מביתו. היינו אותו מותר שהוא צריך להוסיף מחמת ספק:

ישחטו בצפון. כחומר אשם:

כחמור שבהם. כאשם שדינו ביום ולילה:

ויניף אשם. טעמו כיון דמשום ספיקא קעביד אין כאן בל תוסיף. א"נ יכוין בפירוש דאי אשם הוא הולכה והבאה בעלמא היא ולא לשם מצוה:

לבית הפסול. את השלמים שממעט בזמן אכילתן ושורף הנותר עד בקר שלא כדין וגם ממעט באוכליהן שאינו נאכל לזרים ובאים לידי נותר. הלכך מוטב ירעו ויאכלו כמשפטן. ור"ש ס"ל מוטב להביאן לבית הפסול מלתקן לרעיה:

קדש קדשים הוא הוא קרב ואין תמורתו קרבה – הגר"א מחקה מכאן וקבעה על משנה ח' על הפסוק "אשם הוא" והיינו הפסוק הכתוב אחר הקטרת אימורין והאי קרא (ויקרא ז, ז) כבר דרשינן ליה לעיל במשנה ב' למעט נתערבו חיים: