חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ב ג

(ג) אמר ר"ע מה מצינו. היינו כשם שמצינו שלא חלק הכתוב וכולי:

ללתיתין. צריך לומר "ללא תתן" [הגר"א וכן איתא בילקוט ובפירוש הר"ש]. כלומר בשניהם נאמר "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" כי לא מצינו שחילק ביניהם. ועוד שתלה הכתוב בחטאת שנאמר "כי חטאת הוא" ומשמע בין של כהן ובין של ישראל:

לא נחלוק. ר"ל דין הוא גם כן שלא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל לשל כהן לתתן. כצ"ל. היינו למצות נתינה של שמן ולבונה דשניהם צריכין לזה ול"ל הדרש של "תורת" לזה:

וכי מאי ראיה לאו להן. אם השוה אותם הכתוב ל'לא יתן' - ששניהם שוים דנקרא חוטא, כיצד נשוה אותם ל'הן' לומר מאותה הטענה גם במנחת נדבה שיהיו שניהם שוין במצות נתינת שמן?

ת"ל תורת המנחה. כלומר לכך צריך קרא: