חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה י ד

(ד) המיוחדים. שבאין ממין אחד:

את הכלאים. דהיינו הבאים מכשב ועז שעיבורן שוה, דאילו משור ועז אין יכול להולד כלאים שאין עיבורן שוה ואין מתעברין זה מזה:

ואם נפשך לומר. להקשות על מדרש זה דקרא דשור וכשב ועז מצריכין למלתא אחריתא בפרק א דכריתות (דף ד.):

מן הבהמה. דכתיב "כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו" לאתויי כל שהוא מין בהמה:

את הכלאים. שחלבו ענוש כרת. והא דכתיב "אשר יקריבו" לא מין הראוי להקרבה קאמר אלא חלב שכמותו קרב בקרבן כשר קאמר, ולמעוטי חלב דפנות, וכדלקמן (הלכה ט'):

ה"ג כל חלב מה תלמוד לומר. כן הוא גירסת הגר"א וכן מוכח מסוף הענין וקפריך כל לאתויי מאי:

שיכול כל שהיה בכלל עונש. כגון חולין ובעלי מומין וכלאים דאתרבו בכרת הוא דישנן בכלל אזהרה דלא תאכלו

כוי. בריה בפני עצמה היא ולא מכלאי בהמה וחיה הוא בא. דסבירא ליה להאי תנא אין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה ממנה:

שאינן בכלל עונש. דגבי עונש "מן הבהמה" כתיב וכוי בריה בפני עצמה היא ואין מין בהמה ולא מין חיה:

לא יהיו בכלל אזהרה. ויהא מותר:

ת"ל כל חלב. לרבות כוי וחצי שיעור. ומכל מקום אינו לוקה על חצי שיעור והריבוי היא רק לאיסורא בעלמא: