חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יח ב

(ב) לתת להם. וקרא יתירא הוא דכבר כתיב נתינת חזה ושוק לכהנים וכתיב "זאת משחת אהרן וגו'" אר"ש הא קמ"ל דלא תימא משנמשחו אהרן ובניו הוא שהתחילו להפריש חזה ושוק של שלמיהן ומקמי הכי לא הפרישו כלל:

ומנין שהיו ישראל מפרישין מתנות כהונה. ונותנין אותן לבכורות. ועל שם סופן קרי להו "מתנות כהונה" היינו הניתנות עכשיו לכהן (דאי לאו הכי מהר סיני עד הקמת המשכן היה קרוב לעשרה חדשים ואיך לא הסריח הבשר וגם הלא נעשה נותר):

מהר סיני. שאז התחילו ישראל להקריב שלמים וכדכתיב "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים":

ולא זכו בהן אהרן ובניו. כלומר לענין זכות אהרן ובניו לחוד הוא דנתחדשה הלכה לאחר משיחתן אבל לא לענין עיקר ההפרשה:

תלמוד לומר אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם. פי' אתי קרא לאשמועינן דוקא לענין לתת להם שיהו חזה ושוק ניתנים לאהרן ובניו הוא דתלי ביום שהן היו כהנים באותה שעה וכמ"ד וגם הכהנים ניגשים אל ה' יתקדשו זו פרישת בכורות (זבחים קטו, ב):

מאת בני ישראל מרצון ישראל. היינו הך דרשה גופה דלעיל (סוף פי"ז) ותלתא מאת בני ישראל – חד לגופיה, וחד לכשנתחייבו ניטלו מהם, וחד לרצון ישראל. וכבר פירשנא לעיל, עיי"ש:

לבית עולמים. בבית המקדש דהוה אמינא לא זכו בהן אלא אהרן ובניו שהיו בעת הקמת המשכן:

לדורות. אפילו בבית שני דהוה אמינא לא זכו בחזה ושוק אלא כהנים שנמשחו בשמן המשחה כגון כהנים גדולים שבבית ראשון אבל כהנים הדיוטות לא וכל שכן בבית שני דלא היה שמן המשחה כלל דנגנז השמן, לא. קמ"ל דכיון שנמשחו אהרן ובניו זכו להם ולדורותיהם אחריהם: