חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יז א

(א) ר' אלעזר בר"ש. אתי למיעבד צריכותא בתלתא קראי. דכתיב במנחה "לכהן המקריב אותה" - פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ואונן, ובחטאת כתיב (פרשה ג' הלכה ג') "הכהן המחטא אותה יאכלנה" - פרט לטבול יום וכולי, וגבי שלמים כתיב "לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" - פרט לטבול יום וכו'. ואשמועינן ראב"ש דחד מחבריה לא אתי והיינו דקאמר:

בא טבול יום ואמר לכהן. חבירו הטהור של בית אב שלו:

תן לי. חלק מן המנחה של ישראל שאוכל לערב:

אמר לו. טהור לטבול יום, כלומר כן יש להשיבו:

ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך. דכהן המחוייב חטאת מביאו ומקריב אפילו במשמר שאינו שלו ועבודתה ועורה שלו. בפרק הגוזל (דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה? תלמוד לומר "ובא בכל אות נפשו ושרת". ומנין שעבודתה ועורה שלו? תלמוד לומר "ואיש את קדשיו לו יהיו":

דחיתיך מחטאת ישראל. דטבול יום אינו חולק בה דכתיב "המחטא":

מקום שהורע כחך במנחתך. שאם התנדבת מנחה והקרבת – אפילו אתה טהור – אי אתה אוכלה, כדכתיב "כל מנחת כהן כליל תהיה וגו'":

אינו דין שאדיחך היום. שאתה טבול יום ואינך ראוי להקריב מנחת ישראל:

לכהן המקריב וגו'. במנחה כתיב: