חפץ חיים על ספרא, צו, פרק טז ג

(ג) לפני השם במזרח. כלומר אפילו במזרחו של מזבח יכול להניף וכל שכן במערבו דקרוב יותר להיכל [רש"י]. ודעת הראב"ד כיון דאפשר למיעבד כלפי חוץ אינו מן הדין שיכנס אדם לפנים שלא לצורך. [ודע דהגר"א כתב "לפני השם במזרח" מיותר, וטעמו דלא היה לו להפסיק במקום ההנפה ואחר כך לבאר כיצד הוא עושה את עצם ההנפה, ומקומו בסוף משנה ג' שאמר שם מתחלה שהתנופה במזרח ומבאר שהיא קודמת להגשה, והטעם דכתיב "והניף את המנחה לפני השם" והדר "והקרבי אותה אל המזבח", ואגב מבאר את סוף הפסוק "לפני השם" במזרח.]:

כיצד הוא עושה. כלומר הא דכתיב "החלב על החזה" לא תימא דאשעת תנופה קאי אלא היינו בשעת הבאה מבית המטבחיים דכי מייתי כהן חלב על החזה מייתי להו אבל כי יהיב להו על יד בעלים להניף והופכן מידיו לידי בעלים נמצאו עליונים למטה ותחתונים למעלה:

החלבים על ידי הבעלים. על פיסת ידיהם ממש:

וחזה ושוק כו'. כדלקמן פרשת שמיני (סוף פ"א) "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו – מלמד שהחלבים למטה":

אם יש שם לחם. כגון תרומה לחמי תודה ואיל נזיר ומלואים:

לחם נותן למעלה מהם. דכתיב במלואים "ומסל המצות אשר לפני השם לקח חלת מצה אחת וגו' וישם על החלבים ועל שוק הימין" (ויקרא, ח):

תנופות קודמות להגשות. תחלה מניף ואחר כן מגיש. ובמנחת העומר ומנחת קנאות קאמר שיש בהם תנופה והגשה. ומנין שהתנופה קודמת דכתיב במנחת סוטה "והניף את המנחה לפני השם" והדר "והקריב אותה אל המזבח" (במדבר ה, כה):