חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יד ד

(ד) רבי אומר ואכל בטומאת הגוף דיבר. רבי מקרא דבתריה קמייתי והכי פירושו: רבי אומר לא צריך גזירה שוה דבלאו הכי לית לן לפרושי דקאי "עליו" אבשר אלא א"והנפש". ואף על גב ד"והנפש" לשון נקבה ו"עליו" לשון זכר - אין מזה הכרע דכהאי גוונא אשכחן בקרא דבתריה שפתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה – "נפש כי תגע...ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - ואפילו הכי כתב באמצע לשון זכר דכתיב "ואכל" ולא כתיב "ואכלה" – אלמא אורחיה דקרא לאשתעויי הכי. וכיון דלשון זכר דנקט קרא לא מכרע מידי - הדרינן לסברא קמא דכתיבנא לעיל דמסתברא שבטומאת הגוף מדבר שבו הוא עוסק והולך. שכבר פסק מלדבר בטומאת בשר והתחיל לדבר בגופו של אוכל. שאם הוא טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל ואינו טהור אלא טואמתו על גופו - ונכרתה:

ואכל וטומאתו עליו. ה"פ מדכתיב בקרא שני "ואכל" ידעינן ד"וטומאתו עליו" נמשך למטה א"והנפש". ואי קשיא שני כריתות בטומאת הגוף למה? שלש כריתות הן בטומאת הגוף. ולקמן פרק ט"ו מפרש למאי איצטריך: