חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרשה ז ג

(ג) מכאן אמרו וכולי. משנה זו שייכה לסוף משנה א' ואחר כך צריך להיות המשנה ב' (הגר"א וכן הוא בילקוט וכן נראה מהראב"ד). וזהו שאמרו מכאן אמרו ז"ל אחרי שאמר מתחלה לרבות שברי כלי חרס אמר שמכאן למדו לטמא שברי כלי חרס כשהם עדיין ראויין לקבל:

הדקין שבכלי חרס. כלי חרס הדקין וקטנים:

הם וקרקרותיהן. פירוש, בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן (פירוש: כמו קרקעותיהן, דהיינו שוליים כלפי הקרקע), או נשארו דפנותיהן ויכולין לבדן לישב בלא סמיכה – עדיין כלים הם ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן (כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו) – טמאין. והכי מפרש הגמרא במסכת שבת (דף עח:):

עד לוג. שיעור זה של סיכת קטן לשברי כלים שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה מתחילתו יותר מלוג – בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן:

מלוג עד סאה. כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה – שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתיים שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם:

אני איני נותן בהם מדה. לפי גודל הכלי וקטנו אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים:

אלא הדקין שבכלי חרס וכולי. שאין להם צורת קדרות והן קטנים ביותר – שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות – שיעורן ברביעית:

חביות לודיות. שנעשות בלוד:

לחמיות ‎‎‎ . שנעשות בבית לחם והן גדולות מאותן שנעשות בלוד:

חצבין גדולים. כדות גדולות כל מה שאפשר:

נשתקע הדבר וכולי. פירוש, ר' נחמיה וראב"י הם היו שאמרו לו נשתקע הדבר ולא אנרמ כמו שמצינו שהם חולקין עליו:

הפכין הגלילים. שנעשו בארץ הגליל:

והחביונות. חביות קטנות והיינו דקין שבכלי חרס:

ואין להן דפנות. לפי שצדיהן שוה השטח וכל מה שנשבר מהן נשאר דומה ללוח פשוט וע"כ הדפנות טהורות: