חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרשה ד א

(א) יכול כל האמור בענין. פירוש דהנה לקמן בהלכה ב' ובהלכה ה' מוכיח הברייתא דהפסוקים האלה קאי גם על אבר מן החי שיהא מטמא ולזה אמר דיכול שאלו הפסוקים קאי לכל האמור בענין למעלה שיהא אבר מן החי מהם מטמא:

ת"ל בהמה. הוא מה שכתב לקמיה "לכל הבהמה וגומר"

שאין מקבלין טומאה. כדאיתא לקמן או בגד או עור יכול אף עורות של ים יהיו טמאים ת"ל וכולי. והוא הדין שאין מטמאין אחרים כדאמרינן לקמן גבי שרצים "על הארץ" – להוציא עכבר של ים, ולכך אין אבר מן החי ממנו גם כן מטמא:

ויותר נראה לפרש שהמקום שבים אינו עשוי לקבל טומאה, שהדגים שגדלים באותו מקום אינם מקבלים טומאה ולאפוקי חגבים הגדלים בארץ שארץ הוא מקום לקבל טומאה:

אוציא את החגבים שאין למינן טומאה. פירוש, שאין טומאה מפורשת בהן:

שיש למינן טומאה. היינו שעוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה:

ת"ל פרסה. דהיא מלה יתירא אלא דאתי לאפוקי עוף שאין לו פרסה:

אם בהמה שאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה. פירוש אם תחב לו חבירו נבילה בבית בליעתו ובלעה – אינו נטמא על ידי זה:

ת"ל שסע. דלא שייך בעוף:

חיה טהורה מנין ת"ל מפרסת. מעיקרא דריש מלות אלו מעוטין מדיוקא; דדייקינן מפרסת - אין, שאינה מפרסת - לא; ולזה אמעיטו כל מאי דלא שייכי ביה. ועכשיו דריש להו ריבויא מהמלות בעצמם שמרבים כל מאי דשייכא בהו אלו סימנים, וידוע דחיה בכלל בהמה:

לשסועים מנין. שסועים נקרא כשהיא סדוקת הפרסה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים:

ת"ל ושסע. דמלה יתירא היא דהיה לו לומר "ואינה שוסעת". ולזה אמרו דתרי מילי קאמר – "ושסע" אמר על השסועים, ו"איננה שוסעת" אמר על אינה שסועה שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינם שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה הם מחוברות. וכן דרשו באומרו "וגרה איננה מעלה". דלא היה לו לומר אלא "ואיננה מעלה גרה". ולזה אמרו ד'גרה' - שהיא מעלת גרה, ו'אינה גרה' - שאיננה מעלת גרה. וכונת התנא לומר דאין סימנים אלו בבהמה אחת אלא כל חד נדרש לעצמו ור"ל בין שתהיה שוסעת, בין אינה שוסעת, בין מעלת גרה או לא – בכולם אבר מן החי מהן מטמא:

והלא חזיר מפריס ומשוסע וכולי. קשה דהא קאמר מתחלה לשאין מעלה גרה מנין וכולי. ובאמת הגר"א בהגהותיו מחקו עד הלכה ב'. ועל פי הדחק יש לפרש דחוזר לבאר דמה שכתוב בתורה "וגרה איננה מעלה" הוא בשביל חזיר דהוא מפריס ומשוסע יכול וכולי: