חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרשה ג ז

(ז) חיה זו חית הים. כגון עיזא דימא וכהאי גוונא דכל מה שיש ביבשה יש בים. ולפי שאמר "מכל שרץ המים" הוה אמינא לא אסרה תורה בלא סימני טהרה אלא שרצי המים אבל אלה הנמצאים בים שכיוצא בהן נקראות חיות או בהמות ביבשה – הייתי אומר שהן טהורות אפילו בלא סימני טהרה. תלמוד לומר "מכל נפש החיה" לרבות אותם לאיסורא. ובסימנא של סנפיר וקשקשת שרי:

[כן מוכח מראב"ד. ובהא ניחא מה דאמרינן בקידושין (דף מא.) רבא מלח שיבוטא, והוא עז של ים כדאמרינן בבבא קמא (דף נה.) הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו, דמיירי בסימנים]:

להביא את הסילונית. בראב"ד הגירסא "הסירונית", ובהגהת הגר"א הסרני, והיא מחציה ולמעלה כצורת אשה ומחציה ולמטה בצורת דג. ומסתברא דאסרתו התורה אפילו אם יש לו סנפיר וקשקשת דאי לאו הכי פשיטא:

תהא מטמא באוהל כדברי וכולי. ושמא מפני שהוא נקרא 'אדם שבים' קרינא ביה "לכל נפש אדם":

תלמוד לומר "ואת" טעות סופר וצריך לומר זאת [כן הוא הגירסא בראב"ד]. וביאורו תלמוד לומר זאת בפרשה "זאת חוקת התורה" כתיב "זאת התורה אדם כי ימות באהל" בא למעט את הסירוני אף על פי שהוא נקרא 'בן אדם' [ראב"ד]. והגר"א גריס תלמוד לומר "ושקץ" – משמע דסוף סוף שקץ הוא ולא אדם. וכן הוא גם כן בקרבן אהרן: