חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרשה ג ו

(ו) הטהור שבמעי הטמא. היינו דג טהור שנמצא במעי דג טמא:

תלמוד לומר אותם תאכלו, והיינו אותם שיש להם סימנים לבד תאכלו, ולא דגים טמאים הנבלע בהם:

מה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא. היינו טהור שנולד מן הטמא - טמא, ולהיפך טהור. וכנ"ל בפרק ג הלכה ג' וד':

לפי שאין גידוליו. אלא שהוא בולע אותו:

לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. כתב הראב"ד כבישה זו אינה במי מלח דהא קיימא לן כבוש הרי הוא כמבושל; אלא או ביין או בחומץ, עיי"ש שהאריך בזה. אבל דעת הפוסקים בטור יו"ד (סימן פד) אינו כן אלא דאפילו במלת מותר מן התורה [זית רענן]:

יכול אף על פי שנימוק. הטמא לתוך הכבישה יהא הטהור מותר?

ת"ל אותם. משמע מזה דדוקא אותם לבדם מתירים הסימנים, ולא האיסור הנבלע עמם: