חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק יב ג

(ג) להביא את שפירשו לארץ וחזרו. פי' אפילו נוצרו בתוך הפרי אחר תלישה כיון שיצאו ממנו ויצאו חוץ לפרי אף על פי שחזרו לתוכו כבר נאסרו, ד"שורץ על הארץ" קרינא בהו:

יכול טומאה חמורה. אם אכלן דהיינו שיטמא אדם וכלים:

תלמוד לומר ולא תטמאו בהם. ר"ל שאינו נטמא על ידם:

יכול לא יהו פוסלים את הגוף. פי' שאף גופו לא יפסל על ידי שיאכלן ויהיה רשאי לאכול בתרומה. תלמוד לומר "ונטמתם בם" וכדי שלא יהא סתירה בפסוק שתחלה כתב "ולא תטמאו בהם" ואחר כך כתב "ונטמתם בם" לכך אמרינן ד"ולא תטמאו בהם" היינו שאינו נטמא טומאה חמורה , "ונטמתם בם" היינו שעל כל פנים נפסל גופו מלאכול בתרומה. וביומא (דף פ.) מסיק דהוא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לכדלקמיה:

יכול אף דמם וחלבם וכו'. אף על גב דבעלמא קיימא לן דם שרץ כבשרו, הכא לענין טומאת גויה שהוא דרבנן דמדאורייתא אין אוכל מטמא את הגוף, אפשר שהקילו לענין דם וחלב ומיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה דאי לאו הכי הלא נטמא בנגיעה:

ובאדרת אליהו ראיתי שהוא מפרש דעיקר קרא ד"אל תטמאו בהם" כולל גם אכילת נבלת בהמה ו"בם" מיעט רחמנא דאין על חלב ודם טומאת נבילה וממילא אוכלין הנוגעין בהן טהורין ואדם האוכל אינו נפסל גופו. ולפי דבריו משמע דלא קאי כלל אשרצים ואדם האוכל דמו יהא נפסל גופו מלאכול בתרומה:

סופכם ליטמא בם. היינו להיות נמאסים וטמאים לפני הקב"ה. אי נמי משום דעבירה גוררת עבירה וכמו שאמרו ביומא (דף לח.) "אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה" ופירש"י "מניחין אותו ליטמא". ופירוש הפסוק אל תטמאו בהם משום דאם תטמאו נטמאתם תמיד בם:

כשם שאני קדוש וכו'. הוא ביאור על מה שכתוב "כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם" דהיינו כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם כך והתקדשתם - קדשו עצמכם למטה:

כשם שאני פרוש ומובדל מגשמיות כך אתם תהיו פרושים מהנאות גשמיות אלא הוראת השכל לבד שזהו גדר הקדושה [קרבן אהרן]: