חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק יא ט

(ט) אין לי אלא שנתן מים וכו' זרע על גבי מים מנין תלמוד לומר ונפל מנבלתם עליו טמא [כן הוא גירסת הילקוט], ופי' דהאי "עליו" יתירא הוא דהיה לו לכתוב "ונפל מנבלתם" ואנא ידענא דעל זרע קאי [דהא כתיב מקודם "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו'], אלא להורות דכיון שנפל נבלתם עליו טמא בין מים על גבי זרע ובין זרע על גבי מים, בכל אופן הוכשר הזרע ונטמא על ידי נפילת הנבילה:

טמא הוא לכם. כל שהוא לצורכיכם. דהאי "לכם" יתירא הוא לרבות שכל שהוא לצורכיכם לאחוז בו האוכל מיטמא על ידו וכן אם נטמא היד מיטמא כל האוכל:

יד הפרכיל. כמו פרכילי ענבים (שבת כב, א) כשהענבים כרותים עם הזמורה נקראים כך:

טפח מכאן וטפח מכאן. הזמורה שנקצצה והאשכולות תלוים בה טפח מן הזמורה מימין האשכול וטפח משמאל חשוב יד. טפי לא:

יד האשכול כל שהוא. אשכול תלוי בחתיכה אחת של זמורה ודי לו ביד כל דהוא, ויד שלו הוא העוקץ שתלוי בזמורה:

וזנב של אשכול שריקנה. מן הגרגרים גם כן בכל שהוא [ראב"ד ור"ש בפרק א' דעוקצים משנה ג' והרמב"ם פירש שם דאלמטה קאי שצריך בו ד' טפחים, עיי"ש טעמו]:

ויד מכבד של תמרה. הוא אשכול שבו השרביטין של תמרים תלויין בעינן לידו ד' טפחים וע"ש בפירוש הרמב"ם:

ושאין דרכן להקצר. כגון הקטניות:

ומלעין של שבולין. סאתא דשבולתא הוא זקן השבולת שיוצא כמין שערות של הזקן גם כן בכל שהוא:

שבססן בגורן. שדשן לידות ברגלי בהמה או במקלות מלשון "והוא יבוס קמינו":

תלמוד לומר הוא. "טמא הוא לכם" דמשמע הוא לבדו ולא הדבוק עמו, דכיון שדשן ודרכן תו לא חזו למיהוי ידות לאוכל ואין לגורן צורך לידות:

כתב הראב"ד: כל השיעורין שאמרו חכמים "כל שהוא" – כמה שהם קאמרי, שאם נאמר "כל שהוא" ממש – מאי שיעורא קיהיב, ותנא לשיעורא קמכוין, וכל שהוא לאו שיעורא הוא, שאם מוסיף על כל שהוא אפילו חוט השערה בטל השיעור: