חפץ חיים על ספרא, מצורע, פרשה א ו

(ו) והנה נרפא שהלך לו נגעו. היינו אפילו השער לבן לא הוסר ממנו, כיון שסר עצם הנגע:

נגע וכו'. דאלו ד' תיבות "נגע הצרעת מן הצרוע" יתירים דהו"ל לכתוב "והנה נרפא" לחוד. לכן דרש מכל תיבה בפני עצמה:

שהלך לו שער לבן וכו'. אפילו עצם הנגע לא סר כיון שהלכו ממנו סימני טומאה שער לבן או מחיה:

תלמוד לומר מן הנגע. אף ד"מן" כתוב בסוף – "מן הצרוע", כיון דתיבת "מן" יתר הוא דהו"ל לכתוב "והנה נרפא צרעת הצרוע", שדייה לתיבת "מן" א"נגע" וא"צרעת" להורות דאפילו לא הלכו כל הסימני טומאה רק מקצתם כגון שנשר שער אחד מן השתי שערות או שנתקטן המחיה מכגריס גם כן דיי:

הצרוע להביא את שפרחה. היינו שפרח הנגע בכל גופו דגם זה בכלל "נרפא" הוא שנרפא מטומאת הנגע ודייקו זה מתיבת "הצרוע" דהוא יתר להורות דאפילו לאחר שנרפא עדיין צרוע הוא דהיינו כשפרח בכולו: